תפריט האתר

כרטיס ביקור

"ילדים, הם לא כרטיס הביקור שלנו". משפט חכם, שנאמר בקורס ההורים בו השתתפתי ונחרט בזיכרוני. הילדים הם לא כרטיס הביקור שלנו. ממש לא. גם אנו, ההורים, לא כרטיס הביקור שלהם. כל אחד מאיתנו, אנחנו והם, עומד בפני עצמו עם תכונותיו, יכולותיו, חלומותיו.

לפעמים, אנחנו נוטים לשכוח לרגע, את העובדה הפשוטה, שלילדינו יש אישיות משל עצמם. לא פעם, אנו מצפים מהם לדבר שאין ביכולתם לספק, או מקווים עבורם למסלול חיים שאנו בטוחים שהוא הנכון עבורם ואז, מתאכזבים כשהם בוחרים במסלול שונה. לפעמים, אנו תולים בהם תקוות שווא ומקווים שיגשימו את חלומותינו אנו הלא ממומשים… בכל המקרים האלה, אנו טועים. ילדינו לא אמורים להגשים את חלומותינו, לממש את תקוותינו, או לספק את רצונותינו. הם אמורים לחיות את חייהם במקביל לשלנו, על פי רצונותיהם, יכולותיהם ושאיפותיהם. אנו כאן רק ללוות אותם, לייעץ, לתמוך.

לתמוך בילדים שלנו

דוגמא קלאסית להורים מחזיקי כרטיס ביקור

השכנים שלנו, גדי ויעל, הם דוגמא קלאסית למחזיקי כרטיס ביקור. יש להם שני ילדים, רועי ונועה. בן ובת. הבן, בחוג כדורסל. למה ?  כי גם גדי היה כדורסלן בצעירותו. לא היה שחקן מבריק, אבל ראה פרקט מדי פעם. גביע לעומת זאת, לא ראה. שנים שיחק ושנים חלם על גביע. והגביע, הלך תמיד לטובים יותר. אז עכשיו, הבן שלו משחק כדורסל. ועל מה חולם גדי בלילות ?  על גביע. הבן יביא גביע, גדי יבנה לו מדף יפה בסלון, שם יונח הגביע וכשהאורחים יבואו, גדי יתגאה בגביע. הוא יאמר, "זה הגביע שלנו", אומנם רועי זכה בו, אבל הוא "שלנו" !  ומה יש לרועי לומר בעניין ?  לא הרבה. הוא לא ממש אוהב כדורסל. רועי לא אוהב גם כדורגל. למען האמת, רועי לא אוהב בכלל משחקי כדור. הוא אוהב טיסנאות. אבל אבא רשם לכדור סל. אבא לא יודע שרועי לא ממש מתלהב מענף הספורט המסוים הזה, אבא גם לא ממש שם לב שרועי לא הכי מוכשר בכדרור וקליעה, ושכנראה גם הבן לא יראה גביע… אבל אבא, חי את החלום.

גם יעל מחזיקה כרטיס ביקור. "רקדנית" רשום שם. לא כזאת שלא נחה בין מופעים סביב העולם, גם לא רקדנית ראשית בלהקת מחול ייצוגית אי שם בארץ… רקדנית די בינונית… אפשר לומר אלמונית. אבל יש תקווה. נועל'ה, הבת, בחוג בלט במתנ"ס ואין ספק שמשם תבוא הישועה. נועלה להבדיל מרועי, כן אוהבת משחקי כדור. בכיף הייתה מנסה חוג כדור עף למשל, אבל במקום ברכיות וסרטי הזעה לידיים, קנו לה בגד ריקוד ונעלי בלט. אז היא בבלט. ואתם עוד תראו שהיא תופיע יום אחד על הבמות הנחשבות בעולם ותמונותיה יתנוססו על כריכות הז'ורנלים המובילים ויעל, תאסוף את הז'ורנלים ותסדר את התמונות על פי מקום ותאריך… ותתגאה. אגב, בטוח בכלל שנועלה תמשיך בחוג שנה הבאה, כי ממש, אבל ממש נמאס לה… אבל יעל, כמו גדי, חיה את החלום.

יש לנו זוג חברים, שגם הם חיים את החלום, דרך ילדיהם, אבל שם זה מורכב קצת יותר, כי להורים יש יותר מחלום אחד. וכך מוצאים ת'עצמם הילדים, מחליפים חוגים כמו גרביים, בתקווה להצטיין באחד מהם, ו"להביא את הגביע" הביתה.

לחיות את החיים

האם להשלים את החיים שלנו דרך ילדנו?

הילדים שלנו חיים את חייהם, והרצון הזה שלנו, להשלים דרכם פערים שלא השלמנו, או תקוות שלא מימשנו, עלול להעיק, לשבש ולהסיט אותם ממסלולם הטבעי. תינוק האוחז ברעשן בידו השמאלית, יהיה שמאלי, גם אם נתעקש להעביר לו את הצעצוע ליד השנייה. ילד יגדל לגובה מסוים ואין לנו שליטה על זה, גם אם נמדוד לו את הגובה כל שבועיים. וכן הלאה… וגם אם הוא לא יהיה רמברנט, או מיכלאנג'לו, או בראד פיט…. עדיין הוא יהיה מישהו. הוא יהיה הוא. וה"הוא" הזה,  זה הכי מיוחד שיש. כי אין עוד אחד כזה.

אז מעכשיו, נחטט בארנק, נפרוס על השולחן את כל כרטיסי הביקור שדחסנו שם, נחפש את הכרטיס שרשום עליו "ילדים", ופשוט נעיף אותו לפח. וכשהבן או הבת יבואו אלינו וישאלו "לאיזה חוג כדאי שנירשם ?"  נאמר להם "לאיזה שתבחרו, חמודים… העיקר שתהנו".

* כל השמות בדויים.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *