תפריט האתר

תינוק רגע בוכה רגע צוחק

המפגש הראשון שלנו עם הבכי, בלידת בני בכורי, היה רגע שלא אשכח אותו כל חיי. זעקת השבר של תינוק במשקל 3.8 ק"ג ברגע שהוציאו אותו מהרחם בלידה קיסרית, החרישה את אוזנינו והחסירה לרבים בחדר הניתוח פעימת לב והעמידה את כל חדר הניתוח על הרגליים. אפילו שלחו לקרוא לרופא, על מנת לראות אם לא נשבר איזה איבר, תוך כדי הלידה. ניסיתי לחשוב ולנתח מה פשר הזעקה, מה מרגיש כזה קטנטן שמגיח לאוויר העולם ?

מעליו תאורת פרוז'קטורים שלא מביישת שום במת תאטרון, מסביבו אנשים דמויי חייזרים, לבושים בירוק, עם מסכות על הפנים, טמפרטורת החדר קרה מלהכיל… ואימא שוכבת לה בתנוחה מאוזנת ואבא עם כובע אמבטיה כזה על הראש… איך צריך להרגיש אותו תינוק שבא לעולם ? אין לי ספק שכשהוא צעק, עברה לו מחשבה כמו "רגע תחזירו אותי לרחם, עכשיו ! ממש לא רוצה את החוץ הזה ! החום של הרחם יותר מוצא חן בעיניי וגם האור הזה, ממש מסנוור ! והסתדרתי עם עוצמת סאונד ודיבור כשהייתי ברחם, עכשיו הכל נשמע רם חזק והגרוע מכל, רעב עכשיו !"

כמו תינוק קטן מגיח לעולם

מה שהרגיע אותי, הייתה המחשבה שאם הזעקה הזאת בעצם, מספרת לי את כל זה, אז התינוק שלי ממש יודע מה טוב בשבילו ! הוא מחובר לרגשות שלו וכנראה שמעכשיו ועד בכלל, הוא יהיה ילד שישמיע את קולו. ואכן כך היה. מרגע לידתו של בני, הוא וקולו היו נוכחים. יכולתי ממש לחוש מה הוא רוצה… החוכמה שלנו כהורים היא, לשים לב לבכי. זה בעצם אחד מערוצי התקשורת, עד שהקטנטנים הופכים להיות ורבאליים ומבחינה אנרגטית, בכי וצחוק, הם בעצם אותו הדבר. זוהי דרך לתקשר.

חמתי, לא פעם הייתה מתריסה בפני כשהיינו מבלות יחד ופתאום, מתוך השקט, הייתה מופיעה סירנה של בכי ואני, הייתי ברכות אוספת אותו אלי, מכילה ומרגיעה, בודקת למה הוא זקוק עכשיו ובעיקר, שומרת על השקט שלי כאימא. חמתי הייתה עומדת מולי, בוהה בי ומזיזה את ראשה מצד לצד, כאילו אני לא יודעת לגדל תינוקות ואני מאפשרת להם לבכות יומם ולילה והיא, טובה יותר ממני בזה, שואלת "למה את לא מפסיקה את הבכי הזה ? אני לא מבינה איך את עומדת לך ככה איתו על הידיים והוא ממשיך לבכות ? מה, את לא יודעת להשתיק אותו ?" "אני לא מעוניינת להשתיק אותו !" אני מחזירה לה תשובה אסרטיבית "אני מקשיבה לבכי שלו ויודעת מה הוא רוצה" סימן השאלה הגדול היה שם, במרכז העיניים של חמתי. הבנתי מיד שהיא לא מבינה דבר וחצי דבר ממה שאני אומרת.

אישה בצל

המשכתי להרגיע את בני וגם אותה "דרך הבכי, אני מבינה מה הוא רוצה ממני. הבכי הזה היה מונוטוני וככה אני מבינה שהוא בודד…כנראה שהרגיש בודד, כשלא היה חלק מהקפה של הבוקר של שתינו…" אני משנה את גוון הקול שלי למתפנק משהו ותוך כדי כך, אני מחייכת לבני ומסתכלת בשמחת ניצחון על חמתי, כי הגוזל הקטן שלי, מיד הפסיק לבכות. "בודד?" חמתי שואלת בהשתוממות "כן בודד" אני עונה לה "פיתחתי מיומנות כזאת להקשיב לצליל של הבכי שלו, למשל הבוקר, כשאת הגעת, כשהחלפתי לו חיתול, הבכי לפני, היה אחר לגמרי מהבכי עכשיו. זה התחיל חלש ואז התגבר.

הבנתי שהוא זקוק לי. ידעתי שאכל, לכן הבנתי שהוא לא רעב. אז בדקתי את החיתול וראיתי שהוא צודק" הבכי שלו סימן לי,שהחיתול שלו זקוק להחלפה. הבכי באותו הרגע, זה לא היה של רעב, אלא של החלפת חיתול. לאחר החלפת החיתול, הוא נרגע. אני ממש יכולה להרגיש את האמביוולנטיות של חמתי, אבל מרגישה גם סוג של אמפתיה.

היא לוקחת את נכדה הראשון ומחבקת אותו בזרועותיה, שרה לו שיר ושניהם בנעימים… אני מסתכלת עליהם, שמחה עם הרגע המופלא שלהם. בעוד הם רוקדים, אני ממשיכה "את יודעת מה הדבר הכי דומה לבכי? צחוק ! כן, צחוק. המקור שלהם, מגיע מאותם אזורים במוח, שאחראים על ויסות הרגשות. מבחינתי, להפסיק את הבכי של התינוק שלי, זה כמו להגיד לו להפסיק להרגיש. אני, כאימא, לא יכולה להרשות לעצמי לא לאפשר לתינוק שלי להיות מחובר לרגשות שלו" חמתי מחייכת אלי באמפתיה "בזמני זה לא היה ככה" היא מוסיפה ואומרת "בכי היה נתפס כחולשה והיינו מפסיקים את הבכי מיד ובכל דרך אפשרית"

היא ממשיכה "יותר מזה, אם לא היית מפסיקה את הבכי של התינוק שלך, היו חושבים שאת אימא לא טובה" יכולתי לחוש את האכזבה עמוק בתוך ליבה, תוך כדי השיתוף. יכולתי ממש לראות את גלגלי המוח שלה, בחרטה, על האופן שבו היא גידלה את הילדים שלה. ראיתי את האסימון שנופל לה, תוך כדי שיתוף. "אני " היא מוסיפה, כאילו הסכר נפרץ "אני לא יכולתי להכיל את הבכי של הבן שלי. נלחצתי.

ההתנסויות הראשונות של הילד בעולם

חשבתי שבני מראה חולשה. אצלנו, גברים לא בוכים וככה חינכנו אותם" ניגשתי לעבר חמתי ובני ויצרנו מעגל חיבוק כזה… סבתא, אימא ונכד. אנחת רווחה יצאה מפיה "הבכי והצחוק, הם הדברים הראשונים שמופיעים אצלנו בני האדם. יש להם תפקידים חשובים בחיים שלנו" אני אומרת בגאווה. אני שמחה שאני מאפשרת לבן שלי ללמוד לפרוק. אני קוראת לרגשות, משככי כאבים טבעיים. הם מביאים להקלה כשאנחנו מאפשרים אותם."תסתכלי על הנכד המתוק שלך,איך הוא רגוע, קשוב" "כן אחרי כל בכי מופיע לו הצחוק ! נכון קטנצ'יק?" אומרת חמתי, בחיוך מלא שיניים.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *