תפריט האתר

תינוק חדש מה מותר מה אסור

כולנו עוברות את נדנדת הרגשות עם הילד הראשון, שמטלטלת אותנו, גורמת לנו להרבה לילות ללא שינה, המון שאלות מהתדפקות על לוח ליבינו והמטרה להיות האימא הכי טובה בעולם, גורמת לי כאימא, להיות עסוקה יותר ויותר, באיזה אופן אני יכולה להשתפר ומציבה בפני, עוד ועוד מטרות והאמת היא, שאני לא תמיד מצליחה ויכולה לעמוד בהן.

 

כשנכנסתי להריון שני, הדבר שהכי הטריד אותי היה, האם יש לי את היכולות לגדל שני ילדים ?  הרי אני כל כך משקיעה בבני בכורי ואני מרגישה שכבר עכשיו, אין לי יום ואין לי לילה ואין לי זמן ממש לעצמי, אז מה יהיה עכשיו מול שניים?  ומה יהיו ההשלכות? האם אהיה אימא פחות טובה לבכור? האם התינוק החדש יקבל ממני פחות תשומת לב?  מה הוא ירגיש כשפתאום אהיה לא רק שלו? אכן, הפרפרים בלב ובבטן פרפרו ואני, אימא מאוד מודעת, לכן החלטתי להתכונן מבעוד מועד, כדי להכין את הבכור שלי, עד כמה שניתן. כשכבר יכולתי לבשר לו שאימא לא סתם שמנה אלה גדל שם תינוקי, אח בשבילו, אני זוכרת את המבט בעיניו הכחולות, מביטות בי… מה עמד מול המבט הזה, עד היום אני לא ממש יודעת. האם זאת הייתה הידיעה הזאת של "הבנתי אותך אימא, מהיום אני לא היחיד בעולם" או שאולי "ברור, אני יודע, הטבע האנושי מתרבה אז ברור שיהיה עוד אחד כמוני" או שאולי הוא לא ממש הבין. לעולם לא אדע. המשכתי להכין אותו לאירוע הגדול, כדי שיהיה מוכן, כדי שרק יעבור זאת בשלום, עד כמה שניתן. התחלנו לשיר יחד, שירים לבטן והזכרתי לו, שכשהוא היה תינוק, גם לו שרתי והיה לאימא רמקול כזה מיוחד ששמה על הבטן, כשהיה קטנטן והוא היה מקשיב לשירים שאימא שרה לו. פתאום, ליטפנו יחד את הבטן של אימא וסיפרנו כל מיני סיפורים, חלק שהמצאנו וחלק מספרים. בלילה, לקראת ההשכבה וטקס השינה, כשהיינו מספרים סיפור מתוך ספר, לבכורי וגם לעובר, הוא היה אומר בקול "אימא מספרת סיפור לי ולתינוקי בבטן". היינו ממציאים לתינוקי כל מיני שמות והוא היה מתגלגל מצחוק. פתאום, יצרנו לנו מרובע כזה, אני, הוא, אבא והעובר. כשאבא היה מצטרף, החגיגה הייתה עוד יותר גדולה, היינו משתפים אותו בכל המשחקים והסיפורים שיצרנו באותו היום והבן שלנו, היה  מאושר. אם לומר את האמת, היתה בי איזו תחושת הקלה. הנה, יש בו חלק, שמפנים את בואו של האח החדש, אבל תמיד התעוררה השאלה, מה הוא באמת מפנים מכל זה ? לקראת הלידה, כשהכנו את הציוד הנדרש לתינוק החדש, נתתי לו לבחור בגדים ואביזרים ושאלתי "מה אתה בוחר לתינוקי, את הבגדים האלה, או את אלה ?"  מאחר ולנו לינה משפחתית, כולנו הכנו את העריסה ובחרנו סדינים, ומגן ראש… היה לי חשוב, לשתף אותו בהכנות לקראת בואו של האח. אני ובן זוגי, קנינו מתנה עבור בכורנו כדי שכשיגיע לבקר בבית החולים, ניתן לו מתנה מהאח החדש שלו. וככה, גדלתי לי עד שיום הלידה הגיע ואני יולדת בשעה טובה, ילד שני מקסים ומופלא ומחכה כבר לפגישה בבית החולים עם הבכור שלי ועם התינוק החדש. פגישה ראשונה עם שני ילדיי. מחכה בקוצר רוח שהוריי יבואו  ואז, הדלת נפתחת, בני בכורי נכנס לחדר, בידו פרח אדום גדול, רץ לכיווני מחבק ואומר "בשבילך אימא" אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך וממושך, כאילו לא נפגשנו שנים ואז הוא שואל "תינוקי שלי, תינוקי שלי, איפה תינוקי שלי ?

 

הוא מתבוננן בי ואחר כך בעריסת התינוק, מתבונן ארוכות ואומר "אתם רואים אותו ?  הוא כמו אני, אבל אני הגדול שלו !" השמחה הייתה גדולה באותו הרגע ובהמשך, היו עוד ועוד אתגרים ומשוכות, שהיה צריך לעבור אותן. כשחזרתי הביתה, בני בכורי נעמד שוב ושוב כדי לקבל אותי עוד ועוד ואני, כל הזמן צחקתי בליבי… בניי הזכריים מסמנים טריטוריה. הגדול היה כל כך זקוק לי והייתה לי הידיעה, שכשהבן השני, מגיע לעולם, הוא מגיע עם עובדה מוגמרת, למשפחה שיש בה אבא אימא ועוד אח, כך שזה הרגיע אותי. ניסיתי לתמרן בין השניים וכמה שיותר להיות ולחבק, עוד ועוד את הגדול, שהיה זקוק כאילו לנסות ולסגור את החור הזה, שנפער בלב הקטן. הידיעה שהאדמה של בכורי רעדה, רק אתגרה אותי, איך להיות שם עבור שניהם ואיך ללמד אותו ואותם, את הקצב והתנועה הנכונים לנו לחיי המשפחה שלנו. עצות האחיתופל שקיבלתי מהסביבה, היו נוראיות "את צריכה לשמור ולא להשאיר אותם לבד בחדר אחד, כי הבכור יתנכל לו", "התינוק החדש צריך שקט, הרחיקי אותו" התחושה שהמשפחה והחברים נתנו, הייתה כאילו שהגעתי הביתה מבית החולים, עם ילד חרסינה ושיש פה בריון קשקשים קטן, שעומד לנפץ ולפרק אותו בכל רגע… אני כמובן עצרתי בגופי ונשמתי והדפתי את כל הדעות, של כולם. אני כאימא, תמיד עושה מה שמתאים ורק מה שמתאים לי ולבן זוגי. היה לי חשוב, ללמד את בניי לחיות זה לצד זה באותנטיות. הבן החכם שלי, הבין יום אחד שהמתנה שקיבל בבית החולים הייתה מאיתנו ולא מאחיו החדש, ויום אחד, ככה במשחק משותף אמר "זה אימא ואבא, קנו לי מתנה, לא תינוקי, בבטן של אימא אין חנות צעצועים" אין ספק, שהוא הרגיש וידע ולי הייתה תחושה לא נעימה, שהייתי צריכה לספר לו מן סיפור שכזה, שהוא לא האמת. החלטתי שלא עוד, לכן אני שם להכיל את כל הרגשות שלו והתחושות שלו וגם של אחיו החדש. לכן, אני אף פעם לא הרחקתי אותם האחד מהשני. כשהרגשתי שהוא חסר סבלנות, כשהייתי מניקה למשל, תמיד ניסיתי למצוא משהו משותף שנעשה יחד, תוך כדי, כמו לספר את הסיפורים כשתינוקי היה בבטן, או שהייתי ממציאה סיפור מצחיק והוא, במקום לחוש תסכול, היה מתגלגל מצחוק. לעיתים, הייתי מתיישבת על השטיח בחדר והייתי מאתגרת אותו להביא משחק והיינו שנינו משחקים. אני, עם יד אחד מניקה וביד השנייה משחקת במשחק אהוב עליו. כולם קראו לי אימא תמנון ונכון, פיתחתי לי מיומנות של עוד ועוד ידיים, דמיוניות. כשהייתי צריכה לחתל, או להלביש, הוא היה עוזר לי ומביא מגבונים ועוזר להשתמש במשחה לתפרחת החיתולים. אני מודה, שלפעמים, הוציא את כל התוכן של השפופרת והוציא יותר מגבונים ממה שהייתי צריכה, אבל הוא הרגיש שייך ועוזר.

 

חשוב לי להדגיש, שגם פה היו מינונים. לא הפכתי אותו לעוזר הצמוד והשרת הראשי. כמו כן, דאגתי שכשאנחנו שלשותינו יחד לא לשים את אחיו התינוק על מנשא, כדי שתמיד יוכל לחבק אותי. היו לי כל מיני מנשאים, גב, צד, עגלה… כדי שתמיד אהיה זמינה לחיבוק. הייתי מאפשרת לבני בכורי, לבחור עבורי תכשיט שאני רוצה לענוד באותו היום והמבט שלו, כשהייתי נכנסת לקחת אותו מהגן, ועלי התכשיט שהוא בחר, היה שווה הכל !  היו לנו זמנים, שבהם הייתי רק איתו. אני איתו, אבא רק איתו וכך, גם התינוק החדש קיבל זמנים של אימא ואבא.

 

אפשרתי לו לחבק ולנשק את הקטנטן. כשאני מלמדת אותו היכן וכיצד להיזהר. היה לי חשוב, שיהיה מגע בין השניים, כי אחרת, איך הוא ילמד לפתח רגשות ואינטימיות ?  איך הוא ירגיש שייכות, אם לא באמצעות מגע ?  אז נכון, היו ימים מאתגרים יותר, בהם עלו וצפו רגשות והבכי והתסכול עלו עוד ועוד ולעיתים, אף ניסה לתת מכה פה ושם. במקרים כאלה, הייתי שמה גבול. הייתי חייבת להיות אסרטיבית ונחושה והייתי שם, כדי לשמור. הוא היה צריך להבין שעבר גבול, שאסור לחצות אותו. כאימא לשניים, הטרידו אותי המחשבות, מה עובר בראשם ועד כמה אני באמת שם, עבורם ?  הרגשתי לפעמים, כמו מגשרת. ההתנהלות כשאח חדש מגיע הביתה, צריכה להיות הדרגתית. הבכור תמיד יבדוק את הגבולות והקטנטן ינסה להטמיע את חותמו במשפחה שלו. אני ובן זוגי, נעמוד במבחנים. אך אף פעם, לא שכחתי שהבכור בעצמו עוד ילד קטנטן ושהוא צריך יותר זמן לקבל ולהפנים. ערך המשפחה, הוא דבר חשוב בעיניי, לכן הקדשתי המון תשומת לב וזמן, לקבלת האח החדש למשפחה. היום כשהבנים שלי בני  11  ו 14, הם עדיין ישנים באותו החדר ואני, ממש הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר, כדי לשמוע את השיחות הפרטיות שלהם אל תוך הלילה.

למאמרים נוספים ומרתקים לא פחות של איריס זינגר, היכנסו לכאן

לפעילות של איריס בקניון

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *