תפריט האתר

תינוקות בוכים תינוקות מתקשרים

תמיד סיקרן אותי לדעת, איך הרגיש הבן הבכור שלי, שניה לפני שהגיח לאוויר העולם. הוא הגיע בלידה קיסרית מוזמנת, מאחר ולא התהפך ואף סרב להתהפך, באמצעות דיקור. בכל פעם שסיימתי את טיפול הדיקור, הרגשתי שהוא מתנגד. היו המון תנועות שהתרחשו בתוך הרחם, כאילו מאותת לי, תפסיקי עם זה ! ואז, החלטתי להפסיק לנסות להפוך אותו. להקשיב לו. אולי הוא לא רוצה להתאמץ  ואין לו כוחות ללידה? אולי הבין, שמבנה האגן שלי צר ולא יוכל לצאת משם, לכן אותת לי "אימא עדיף קיסרי !"  על הכל חשבתי, רק לא על חבל טבור ארוך, שהיה כרוך לו על הצוואר. לכן הוא לא התהפך. את זה גילתי לאחר הלידה.

מה מרגיש עובר, דקה לפני שהוא יוצא, מהמקום הכי שמור ומוגן בעולם,מקום חשוך וחמים ? הרי בלידה קיסרית, אין צירים מקדימים. הוא לא שותף ובוחר את רגע היציאה.הכל קורה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת  ואז,תאדאאם, הוא בחוץ !  ממש יוצא לאוויר העולם, עם פרוז'קטורים  שמאירים, קור והמון אנשים מסביב, שהוא לא מכיר, עומדי, מחייכים ולבושים בבגדים מוזרים, מריעים,"איזה חמוד!! יש לך בן יפיפה…"  ועוד גינונים שכאלה. האם הוא במבוכה ?   האם הוא מרגיש מאוים? ואז, מגיע הרגע, שהוא גם צריך לפגוש את אימא ואבא שלו, שגם הם לבושים מוזר… כובע משונה על הראש ואימא, שוכבת בתנוחה מוזרה, מנשקת, מתרגשת, דומעת.

אז זהו, כשבני בכורי הגיח לאוויר העולם, חדר הלידה קפא במקום. הצעקה שפילחה את האוויר, הקפיאה את כולם.בדיעבד, אמרה לי הרופאה המנתחת, שאכן הבכי הזה, הקפיץ את כל חדר הלידה. הזעיקו לשם רופא ילדים, על מנת לבדוק, שלא נשברה לו אחת הגפיים, במהלך הלידה.

בלוג 13 תמונה 1

אני הרגשתי, שהוא כאילו אומר "מה עשיתם לי עכשיו? עכשיו? זה לא הזמן שלי לצאת?  איך החלטתם להוציא אותי, בלי להודיע לי על כך מראש ??? כזה גוף קטן, 3.50 ק"ג, מפיק צלילים, דציבלים בעוצמה כזאת גבוהה, בלי שום שעורי פיתוח קול !  ממש פברוטי קטן! ותאמינו לי, לא הייתה מערכת הגברה בחדר לידה וכל מחלקת יולדות, יולדים ומיון נשים,שמעו את הצעקה הזאת… ואני מניחה,שכמה גבות עלו בהשתוממות,"מי זה התינוק הצורח הזה?" אני זוכרת את עצמי, אומרת בלב,"או קי, איזה פרחי בך אתן לו,כשנצא מכאן?"  ועוד מחשבה שהתגנבה לראשי, ידעתי שתינוקות בוכים, אבל לא תיארתי לעצמי, שזה כל כך חזק. אולי משהו לא בסדר עם התינוק שלי? בעלי והתינוק, יצאו מחדר הניתוח ואני, שוכבת לי שם, מחכה שהניתוח יסתיים, מנסה להירגע מהצעקה שפילחה את ליבי וגופי ועדיין, ההדהוד שלה, קיים בתוכי. לאחר חמש דקות, ממש לקראת סיום הניתוח הקיסרי, אני שומעת מרחוק, בכי של תינוק, חזק ועוצמתי, דומה מאוד, למה ששמעתי מבני בכורי. אני מחייכת לעצמי ואומרת,"טוב, אז כל התינוקות בוכים ככה, בעוצמה, בקול גדול…" עכשיו, אני יכולה להירגע. הבן שלי, בוכה כמו כולם. אני לא מספיקה להירגע, בעודי מפנה את ראשי ימינה, אני רואה את בן זוגי, עומד שם עם בני בכורי והבכי הזה, החזק הזה, הוא שלו ולא של אף אחד אחר !   אני צועקת לעברו "שים לו יד על העיניים, האור כנראה מפריע לו" כשהיד הסתירה את האור מעיני בני, השתררה דממה בחדר. הנשימה חזרה למקומה והדופק התייצב.  אני כמובן, ידעתי  וקראתי על איכות הבכי, שזה טוב ומשחרר והדמעות, עוזרות לנו לשחרר כימיקלים. לחץ הדם, טמפרטורת הגוף  וקצב הלב שלנו, מתאזן וזה תהליך טבעי, של ריפוי. זה משחרר, זה מרגיע, זה נחוץ ומומלץ, במצבי לחץ. אבל השאלה שעלתה במוחי באותו הרגע הייתה, איזו חווית לידה קשה, עבר בני בכורי, שהוא היה צריך ליצר כזאת צעקה וכזאת עוצמה של בכי ?

רק מהמחשבה הזאת, התחלתי אני פתאום לבכות, כמו שלא בכיתי מעולם. בהתחלה, הזדהיתי איתו. ואז, בכיתי גם על כל אותם רגעים שהיו עצורים לי בגוף ולא אפשרתי להם לצאת,בכיתי, ניקיתי את הלב והגוף,ניקיון כללי. בכיתי בקול רם, בעוצמה, בפה פתוח, עם המון דמעות. ניקיתי את הנשמה שלי. האנשים מסביבי, לא עניינו אותי. אני בוכה עכשיו וזהו. כשנרגעתי, הבנתי את המשמעות של המשפט "כל תינוק, המגיע לאוויר העולם, הוא מתנה ושיעור להוריהם" הבן שלי, נולד לפני חצי שעה ואני כבר בשיעור הראשון שלי. הוא  לימד אותי לבכות מחדש ולשחרר…

את אותו לילה ראשון, אני זוכרת במעורפל. כנראה שהניתוח הקיסרי והבכי, גרמו לי להיות בערפול… אני זוכרת את שלושתנו, באותו החדר,כשבין שתי המיטות, באמצע, מונחת קופסת פלסטיק שקופה, בתוכה בני בכורי, שוכב ובוכה. בן זוגי, מנסה להרגיע, מחבק. הוא נרגע. אבל אז, כשהוא רק מנסה להשכיב אותו בחזרה, במיטת התינוק, הוא שוב בוכה. ככה, כל הלילה.ידיים, מיטה, מיטה ידיים, עד הבוקר. בבוקר, מרוט מעייפות, בן זוגי מסנן בין שיניו "ככה זה יהיה כל הזמן?ושמעת איזו עוצמה? תינוקות לא אמורים בהתחלה, לבכות בשקט? הם קטנים כול כך לא?"לא היו לי עדיין תשובות, באינסטינקט האימהי. הבנתי מיד, שזו הדרך של בני לתקשר אתנו ושמחתי על כך, שהוא כנראה יהיה ילד תקשורתי. תינוקות לא מדברים, הם בוכים. זו הדרך שלהם, להעביר לנו מסרים.

בלוג 13 תמונה 2

מהר מאוד, כהורים, למדנו להכיר את איכויות הבכי, של בבננו ואת השוני, מבכי לבכי. וככה, התחלנו יחד, לתקשר תקשורת. אני זוכרת אותנו, מתייעצים, חוקרים, שואלים האחד את השני,"מה זה עכשיו לדעתך?  מה הוא רוצה עכשיו?"היו מקרים רבים, שלא נתנו לבננו, להגיע לבכי. התחלנו לקרוא ולצפות את הסימנים שלפני. למשל, כשזיהינו את חוסר הנוחות שלו, כשיש לו גזים, הוא היה מתפתל, מקשה את גופו, או כשהיה רעב  ורצה לינוק, תנועת הפה שלו עם הלשון, בישרה לנו,   שהגיעה שעת האוכל.

מהר מאוד, גילינו שלפעמים, הבכי שהגיע, היה בכי ללא סיבה. אנחנו כהורים, בחרנו תמיד להיות נוכחים, כשהוא בכה ולא להשאירו לבד. מעולם לא רציתי, או חשבתי, לתת לו להרדם לבד, כשהוא בוכה. לא יכולתי לעשות זאת. זה כאב לי בלב ובנשמה, ברגעים של בכי ללא סיבה, פשוט הייתי מרימה אותו על ידיי, נושמת יחד אתו, מכילה ומקשיבה לבכי ולא מנסה להפסיק אותו. לא מנסה לשנות את המצב. רק להיות שם, כשהוא בוכה. היו רגעים,לא קלים. בעיקר בלילה, כשדציבלים הבכי, היו עולים ואני, כבר מותשת ומודה, גם חסרת סבלנות. ברגעים אלה, מה שחיזק ועזר לי,הייתה הידיעה, שהוא כל כך קטן,שהוא זקוק לי ושהוא סומך עלי. הוא רק נולד וצריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים חדשים ואני פה, בשבילו, איתו, מאפשרת לו להביע רגשות ומרככת לו, את ההגעה שלו לעולם.

לכתבות מגזין סינמול נוספות של איריס זינגר, לחצו כאן >>

לכתבות להיות הורים נוספות >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *