תפריט האתר

צלם הבית

פעם היו חורטים באבן, על קירות המערה, סלפי של ממוטה… אחר כך חרטו בשיש, סלפי של מצביעים… בהמשך, ציירו בשמן, סלפי של מלכים… ואז, המציאו את המצלמה. בין לבין, היו עוד כמה שלבים, אך המצלמה מנצחת את כולם. ובן זוגי, מנצח את הצלמים. את כולם. לא תמיד באיכות אלא בכמות. אין ספק, שבקלות יכול היה לזכות בתואר "המתעד האולטימטיבי".

התמונות התחילו באלבומים בודדים

זה התחיל באלבומים בודדים, עבר לקבצים, שעברו לכוננים, שהמשיכו לענן. מחשבון שינסה לחשב את כמות התמונות שהוא צילם, מצלם וכנראה עוד יצלם, יקרוס ולא יעמוד בעומס. מהרגע שמקל בדיקת ההיריון הראה שני קווים, אחז בן זוגי במצלמה והחל לתעד את התהליך, מכל זווית ומרחק אפשריים. חדוות הצילום, פיצתה כנראה על ילדותו הלא מצולמת. הרי עם כל הכבוד, עשר תמונות ילדות בשחור לבן, לא נקראות "תיעוד"… לכן החליט שהבן שלנו לא יסבול מחוסר צילום, ויהיה לו לא רק "בוק", תהיה לו אנציקלופדיית מגה פיקסל שלמה! למזלנו, יאמר לזכותו, שעין טובה, חוש קומפוזיציה וטיימינג, יש לו.

כך, מדי שבוע, במהלך ההיריון, הייתי מתייצבת באותה השעה באותו המיקום על המרפסת לתמונת ההיריון השבועית. אני חייבת לציין שבהתחלה הרגיש לי מוזר ומעט מעיק, אך בדיעבד, כשאני מביטה בתמונות העוקבות האלה, אני שמחה שהן נלקחו. אני מגלה בהן, מלבד השינוי בהיקף הבטן, גם את השינוי בהבעות פניי, ובהרגשה הנשקפת מהן, כשבפירוש ניתן לזהות את ההקלה, ההתרגשות והרוגע, בשבועות ההיריון האחרונים. כמובן שהמצלמה כיכבה גם בחדר הלידה. מכיוון שהלידה הייתה קיסרית, יכולתי להתפנות לצחוק מתגלגל, בעודי מביטה בבן זוגי, חנוק בבגדים סטריליים מכף רגל ועד ראש, חמוש במצלמה, מתוח ודרוך לקראת צילום חייו. חוויה משעשעת אך שווה, כי אותן תמונות ראשונות, מרגשות אותנו עד היום.

צילום פרח

כל רגע זכה לתמונה משלו

כמובן שגם רגע היציאה מבית החולים, זכה לתמונה משלו. וכך, מאותו רגע ועד היום, החלו התמונות נערמות בזו אחר זו, תמונה רודפת תמונה, בן זוגי רודף אחר הזווית והפוקוס ובננו הבכור ואחריו בננו השני, זוכים לכיסוי ותיעוד, שלא יבייש אף ארכיון שמכבד את עצמו. המצלמה הפכה לחלק מציוד החובה, שאיתו יוצאים מהבית. חיתול, מנשא, עגלה, מוצץ… ומצלמה. בסדר הפוך כמובן. עד היום מוזר בעיניי כיצד בניי לא אמרו את המילה צמצם, לפני המילה אבא. בעצם, אולי אמרו ולא שמעתי. לא פעם, מצאתי את עצמי תוהה בקול רם, בפני בן זוגי, מדוע אנחנו זקוקים לכל כך הרבה תמונות ?   תשובתו תמיד הייתה "אנחנו לא באמת זקוקים… אבל זה כיף !"  הוא ממש נהנה לצלם ואני חייבת לציין שהיו לו פרטנרים מושלמים לחוויה, כי שני הבנים, שיתפו פעולה בשמחה.  אפשר לומר שהם בעצם גדלו, עם סטודיו נייד.

היום, כשאנחנו נוברים באין ספור קבצי התמונות במחשב, כל ילדותם נפרשת לנגד עינינו ועיניהם, וזה מרתק ומרגש לצפות ולהיזכר. ואני, זאת ששואלת "למה אנחנו צריכים כל כך הרבה תמונות ?"  מוצאת את עצמי במפגשים היומיים בגינה הציבורית, עם שאר ההורים וילדיהם, שולפת את הנייד ומתפארת בצילומי הדוגמנות של בניי. כמובן שגם הם שולפים את הנייד שלהם ומתפארים בילדיהם, אבל אין ספק שמבחינת כמות התמונות זה ממש לא כוחות. אני לוקחת בהליכה.

כאן, אני חייבת לציין ולהתנצל בפני בן זוגי, שבמפגשים האלה הבנתי, שלא רק הוא "משוגע לדבר" וסוחט את המצלמה עד שהסוללה צועקת הצילו… כולם כאלה ! מספיק שאחד מתחיל להראות את תמונותיו, מיד נשלפים הניידים ופסטיבל הקולנוע מתחיל. למה קולנוע ? מכיוון שאנשים חכמים המציאו גם את צילום הווידאו. ואיך נראה איזה יופי התינוק זוחל,  אם זה לא יהיה בווידאו ? פתאום אני קולטת שכולם מצלמים. והרבה. ואני מוקפת מכל עבר בצלמים חובבים ונלהבים.

צילום פרחים

הבעיה עם צלמים חובבים היא, שלא כל תמונה מצליחה להם. גם לא כל שתיים. וככה, אני יושבת על ספסל בגינה, לחוצה בין ארבעה צלמים, כשרינה השכנה ממול, מראה לי את צילומי הערב שלפני, כשהצליחה לצלם את תינוקה הישן תחת כילת היתושים, וכל מה שאני רואה בתמונה זה, כתם שחור. "טוב, פה לא היה מספיק אור…" היא מתנצלת ועוברת לתמונה אחרת, בה אני מצליחה לזהות בוודאות, אוזן וברך. "אה… פה הוא זז בדיוק כשלחצתי… אבל חכי, יש לי פה תמונה…"  היא מתחילה לנבור בארכיון הקטן שלה, וזה בדיוק הזמן שאני מצליחה להשחיל את "טוב, אני חייבת לזוז".

אין רגע שלא מתועד בקפידה

בהמשך, גם האירועים המשפחתיים, ימי ההולדת בגן ובבית הספר, הטיולים וכן הלאה, מתועדים בקפידה. אין רגע דל ואין רגע שלא הונצח. לפעמים גם בשחור לבן כי "זה אומנותי" מסביר בן זוגי. וכמובן שעם פלאי הטכנולוגיה, הופיעו גם תוכנות שמעבדות את התמונה. וכך, גם רינה השכנה ממול, יכולה להוציא תמונה טובה תחת הכילה. היום, אתה מחליף תאורה, רקע, צבע, והכל בלחיצת כפתור. אתה קונה פלאפון לפי איכות המצלמה שלו. אין צורך במצלמה כבדה וחצובה מסורבלת. יש לך בכיס אולפן צילום שלם, בגודל כף יד. ואיפה שומרים את כל התמונות ? במחשב. האלבומים כבר מעלים אבק ומתחננים שמישהו יפתח ויעיין בהם. אין להם סיכוי מול המחשב. כמובן שעדיף וכדאי שיהיה סדר והכל יקוטלג וימוספר לפי נושאים ותאריכים ובזה, בן זוגי מתמחה פחות. אם נוסיף את תכונתו החשדנית שלא לסמוך על מכשירים, נמצא את עצמינו עם תמונות מגובות באלף מקומות, מה שמקשה כמובן לאתר תמונה ספציפית. נסו לדמיין את המבט בעיניו, ברגע שאני שואלת אותו למשל "איפה התמונות מהטיול למצדה ?"  "זה במחשב…"  הוא יענה ויתפלל שאני לא באמת התכוונתי לראות את זה. וכמובן שגם זה משותף לכולם. לא רק אצלנו. כולנו מצלמים בהיסטריה, שומרים במחשב ועם הזמן, שוכחים איפה שמרו. אז מה אני יכולה להגיד על זה לבן זוגי, כשהוא שולף לי את ה "אבל זה כיף…" ? כי זה באמת כיף. כיף שיש לילדים ילדות מצולמת. כשיתבגרו, יוכלו לנבור ולהיזכר ברגעים הנפלאים שחלפו, לראות את עצמם מתפתחים ומשתנים לנגד עיניהם וזאת גם ירושה נפלאה, אם ירצו, להעביר הלאה. ואני רק תוהה ביני לבין עצמי, האם בן זוגי ימצא מתישהו את הזמן, לעשות סדר בג'ונגל התמונות האדיר שבמחשב, או שילדינו יאלצו לשכור חוקר פרטי, על מנת שימצא להם את ילדותם המצולמת. ובעיקר אני תוהה… מה עדיף, מהנה ומספק יותר, לשים נר על הראש ולרקוד עם הילד בחנוכה, או לצלם את זה?

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *