תפריט האתר

סיפור לפני השינה

האדם הקדמון חוזר בערב אל המערה, אחרי יום צייד מפרך, כשהוא סוחב על כתפו ממוטה קטנה. מחבק את אשתו הקדמונית ומנשק את בנו הקדמון. ארוחת ערב, כיבוי לפידים ולמיטות האבן. האדם הקדמון גמור מעייפות מכסה את בנו ביריעת העור ואז, לא תאמינו, הפתעה… "אבא, סיפור !"  ידרוש בנו הקדמון. ואבא קדמון, תשוש, יפהק, יגרד בזקנו ויספר…. "היה הייתה פעם ממוטה מצוננת…" והבן הקדמון יעצום את עיניו וישקע בשינה ערבה, עם חיוך על פניו.  וכך, הורים מספרים לילדיהם סיפור לפני השינה, מאז ועד עצם היום הזה.

סיפור אחד לפני השינה או יותר?

גם אנחנו. הנהגנו מנהג … בכל לילה סיפור אחד מתוך ספר ולאחר כיבוי האורות, סיפור קצר נוסף, בע"פ. אני ובן זוגי מספרים את הסיפור הראשון, כל אחד בתורו ולפעמים יחד ולאחר מכן, בן זוגי ממציא את סיפור הלילה טוב היומי. בהתחלה, הסיפורים שבע"פ זרמו כמים. לבן זוגי שניחן בדמיון רב, לא הייתה בעיה להמציא מעשיות בשרשרת. מתי התעוררה הבעיה ? כשהרעיונות בכל זאת, התמעטו והתדלדלו. לא היה מנוס, מלספר את אותו סיפור פעם נוספת. אך  בננו, שירש ממני זיכרון בריא, היה מזהה מיד כפילויות, גם בהיותו חצי רדום. היה פוקח עין תורנית ונוזף בבן זוגי "את זה כבר סיפרת !"

צפייה בחלון

לטקס ההקראה, היו חוקים משלו. לא מתחילים להקריא לפני שבננו מוצא את זווית ההקשבה המדויקת. והיא חייבת הייתה להיות מדויקת, אחרת "לא כיף…" זה אומר שאנחנו יושבים על המיטה שעונים על הקיר, והוא, שוכב על הצד, ראשו נשען עלינו, כך שיוכל להביט בדפי הספר המתחלפים בזה אחר זה, מקרוב. לפעמים, היה אפו נוגע בדף, בכל פעם שהעברנו עמוד. לפעמים הינו מתעכבים על עמוד מסוים שאהב במיוחד ומקריאים אותו שוב ושוב. לפעמים, היינו מדלגים על עמוד שהייתה בו למשל דמות שלא חיבב. ולפעמים, היינו מתחילים סיפור והוא היה מבקש לדלג ישר לסוף, כי האמצע, "לא מעניין…"  כל ערב, לטקס היו הפתעות משלו.

הספרייה של כולנו

ספריית ספרי הילדים בביתנו לא מביישת אף מחלקה בספרייה ציבורית, המכבדת את עצמה. יש בה ספרים מכל סוג ומין. בעברית, מתורגמים לעברית וגם כאלה, בשפות מקור זרות ולא מתורגמים. באלה, היינו נאלצים להמציא את הסיפור בעצמנו, בהתאם לתמונות. היו כמובן הספרים שאהב במיוחד, שהאותיות בהם כבר דהו מרוב הקראה והיו גם כאלה שנשארו חדשים כמו ביום שניקנו, כי לא ממש זכו להתעניינות. דבר אחד היה משותף לכולם. הכבוד שניתן להם. כפי שאנו חונכנו בילדותינו כך גם בננו. ספרים מכבדים ועל ספרים שומרים. לא פעם בסיום, או בתחילת ההקראה, שואל היה בננו "מי כתב את זה ?" ולא היה שוכח גם להעניק ציון לסופר  "זה ספר יפה !"

ציפור קטנה

האמת היא, שכבר בהיותו בבטן, התחלנו לספר לו סיפורים. קצרים. אחר כך, תוך כדי האכלה או החתלה, או סתם טיול במנשא, הסיפורים התארכו מעט. ואז, עברנו לשלב הסיפורים המלווים בתמונות. בהתחלה תמונות בשחור לבן ואחר כך בצבע. ואז תמונות ביותר צבע. הסיפורים היו חלק בלתי נפרד מהגדילה והצמיחה. לא הייתה חנות ספרים או דוכן ספרים ביריד כלשהו, שלא היינו מתעכבים על ידו, נוברים ומדפדפים ולבסוף בוחרים ספר חדש שיתווסף לאוסף. זוכרת את ההתרגשות שלנו בעת הרכישה, ואת התרגשות בננו בעת קבלתו ופתיחת נייר העטיפה. ברוב המקרים, היה כה נלהב ושמח, שהיה מחבק את הספר ומבקש שנקריא אותו מיד. זה כמובן לא היה פותר אותנו מהקראה נוספת לפני השינה, שבה היה מתערב בהקראה ומגלה "מה קרה אחר כך…"  כי הוא "כבר מכיר את זה…"

לספרים יש מעמד מיוחד

היו ספרים שזכו למעמד מיוחד. הם לא הונחו בספרייה כמו יתר הספרים. הם זכו לשידה מיוחדת משלהם, על יד המיטה. הם גם זכו לצאת לטיולים מדי פעם, כשהם טמונים עמוק תחת בית השחי. "רגע !  שכחתי את הספר !"  היה בננו מודיע, ותמיד, לאחר שכבר היינו בדרכינו אל הגן הציבורי הקרוב. לפעמים, הינו חייבים לחזור הביתה פעמיים, כי באותו יום  "אבל אני אוהב גם את הסיפור ההוא…"  ובגן, ברגע שהיה רואה את הנדנדה או את המגלשה, מיד היה מוסר את הספרים כדי ש "תשמרי לי…"  כי בכל זאת.. עם כל הכבוד, בקרב בין ספר לנדנדה, הנדנדה מנצחת. בקלות.

בכל ספר, ניסינו למצוא את מוסר ההשכל, את המסר החבוי בו, אך מודה שהיו גם לא מעט ספרים שלא היה בהם את כל אלה, או לפחות לא ניסינו לחפש אותם בהם. היו אלה "סתם" ספרים יפים, משעשעים, עם ציורים יפיפיים, תכונות שהספיקו, על מנת לרכש אותם. בננו נהנה באותה המידה, גם מאלה וגם מאלה. החשוב היה החיבור לספר, לסיפור ובעיקר לטכס. טכס ההקראה. זהו זיכרון שנשאר לעד. רגע של זמן איכות, שאין שני לו. ואין צורך ביום לימודים ארוך על מנת לרכוש ספר. אנו מכירים את ילדינו, וברוב המקרים נדע איזה ספר לרכוש גם אם הם לא איתנו באותו רגע. רוב הסיכויים שנפגע לטעמם. וילדים אוהבים ומרגישים בטוחים כשמשהו מוכר להם, לכן זה יותר מבסדר להקריא להם חמישים פעם את אותו הסיפור. הם ייהנו ממנו בכל פעם, באותה המידה. זה גם בסדר אם ספר חדש, יזכה להקראה אחת בלבד. זה בכלל לא חשוב. מה שחשוב זה זמן האיכות. והזמן הזה, לא כתוב בשום ספר, זה זמן פרטי, שלנו ושלהם.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *