תפריט האתר

נדנדה הורמונאלית- שרשרת של אהבה

כבר בגיל 12 הבנתי, שחלק מניהול החיים שלי כאישה, זה הורמונים. יש להם חיים משלהם, יש להם קצב משלהם והם פשוט מנהלים אותך ולך כאישה, אין כל כך מה לעשות עם זה, חוץ מללמוד לקבלם ולאט לאט להתיידד איתם. להתיידד ??  זה אפשרי בכלל ?  אצלי זה התחיל כבר בגיל 12 כשקיבלתי את המחזור החודשי הראשון שלי. כבר אז, הכל היה עוצמתי ומלא תוכן… הנדנדה התנדנדה ואיתה, הגיעו גם כאבי המחזור הבלתי נסבלים, מצבי הרוח, האכילה הבלתי נשלטת, ואנוכי בת ה 12 עומדת מול עוצמת התנודה, בלי יכולת הכלה. רק מבינה שזה חלק מהתפקיד הנשי שלי ושהופ התבגרתי… אבל איך מתמודדים עם חוסר שביעות רצון, עייפות, רעב בלתי נשלט, תחושות ורגשות כאלה עוצמתיות, כבר מגיל 12 ?

iris4

חשבתי לעצמי כבר אז, שבתוך הרחם של אימי, כשהתאים והכרומוזומים מתחלקים ביניהם וקובעים את מין הילוד שם, אז משתרשת אותה תנודה ראשונה של הנדנדה, כשבהתחלה הנדנוד נעים, רך כזה, ולאט לאט הוא תופס עוצמה במהלך חיינו והוא מלווה אותנו הנשים,  רק שבכל פעם, התנועה והקצב שלו שונה. בגיל 12 אימא שלי לקחה אותי לרופא נשים, שרשם לי גלולות למניעת הריון. הן היו אמורות להסדיר את המחזור החודשי ולמתן את התופעות המתלוות… למתן אה ?  את ממשיכה להתפתח ומתפתחת בלי עין הרע, את לא מספיקה להגיד ג'ק רובינזון ואת כבר בתנודה עוצמתית של גיל ה"טיפש עשרה", אם תרצי, או לא תרצי. הנדנדה מתנדנדת ואת מרגישה מכוערת וחסרת מנוחה, רוצה לחבוט במישהו קרוב, אם זה ההורים, אז זה טוב יותר. הנדנדה מנהלת אותך ואת, הופכת למתאגרפת קטנה, כזאת ללא תואר ומדליות, אך עם עוצמה פנימית ויכולות…

לימים, את גדלה והופכת לאשת איש. תקופת הכניסה להריון מתארכת והולכת, אצלנו, התארכה לתשע שנים, שהתחילה שוב, איך לא, במתן הורמונים, שהוציאו אותי משליטה. אבל מה לא עושים כדי שיהיה לנו ילד ?  מה לא עוברים, כדי שיהיה לנו "פרי של אהבה" ?  כשהרגשתי שההורמונים שקיבלתי, ממלאים אותי שוב ושוב בתחושה כזאת, שגורמת לי לחשוב שכדאי לקפוץ מהגג, החלטתי להפסיק את התהליך ההורמונאלי, התרופתי, היזום ועברתי מהעיר הגדולה, למושבה קטנה בצפון. שם, התחלתי תהליך עוצמתי וחשוב, של עבודה רוחנית, יחד עם טיפולים אלטרנטיביים. אני לא אגיד שהדרך הייתה קלה יותר, אך לפחות אני יכולה לשתף, שהרגשתי שאני חלק מהתהליך, שאני מנהלת אותו ויכולתי למוצא בו, גם נקודות של אור (אני מדגישה כאן בפני כולם, זה היה התהליך שלי ועבורי, שהתאים לי. אני בחרתי לקחת את הסיכון. אני לא ממליצה לאנשים להפסיק תהליכים רפואיים כלשהם. אני עדיין חושבת, שלרפואה הקונבנציונאלית יש הרבה לתרום והיא גם אכן תורמת) .

iris1

כשסוף סוף נכנסנו להריון, התנודה המוכרת של אותה נדנדה הורמונאלית הייתה שם, במלוא עוצמתה. מיד יכולתי לחוש בה, איך ההורמונים מציפים ומשתלטים ואני כבר לא מנהלת את הגוף, המוח וההיריון… אלה ההורמונים שמנהלים אותי. בחילות, הקאות, עייפות, מטובלות עם חששות שמלוות כשאת בהריון ועוד בהריון יקר !  הייתי "טרפת הורמונאלית" טיפוסית ואיך אני יכולה להתלונן, או להגיד משהו ?  הרי סוף סוף אני בהריון, אז אסור לי להתלונן.

כל כך רציתי את זה אז תשתקי ותנשמי… איך ?  איך אני יכולה לשתוק, כשאני מרגישה שהכל לא נכון, שמה שמתגלגל לי בראש כל הזמן זה, איך אני אוכל להפעיל שיקול דעת, כשאהיה אימא, אם ההורמונים פה מנהלים אותי ולא אני ?  האם אני מספיק אחראית עכשיו ?  ואחרי הלידה ?  והשינויים הפיזיולוגים שמתרחשים לי בגוף, גם ככה אני סובלת מדימוי עצמי נמוך, וכששום דבר לא עולה עלי בבוקר, כשאני עומדת מול ארון הבגדים העמוס שלי, אין ספק שזה מכניס אותי לדיכאון עמוק. ולא תעזור שום שכנה, או חברה, גם לא אימא שלי, או אחותי, שיגידו לי שאני נראית מהמם !!!  לא יציתו בי את התחושה הזאת. להפך, היא תהיה רחוקה וממני הלאה. הריון יקר, מצריך המון בדיקות. המון בדיקות, שווה המון דאגות וחששות, שמעלות את הדופק, לפני אחרי ותוך כדי תהליך. וכשכל זה מלווה בנדנדת הורמונים, חוסר שקט, הפך להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה, שהופכת לנטל ולעיתים, אף לחרדה עמוקה… נשימה, הצילה אותי. נשימה עמוקה, חיבור והתרכזות בעצמי עוד ועוד, אפשרה לי, אי של שפיות. התחברתי לכל תחושה, הרגשה וניואנס, במה שקורה לי בתוך הגוף, בסביבה, בהוויה. בן הזוג שלי, שעבר איתי את כל התנודות האלה, בהזדהות מלאה היה תומך ומרגיע. היכולת שלו, לא לבקר אותי כשאני חשה בעוצמות העולות ויורדות, במהלך ההיריון, הלגיטימציה שאהיה מי שאני, עזרה ותמכה בי.

iris2

רמת החרדה ירדה והקשר שניבנה מלולאות של שרשרת במהלך השנים, רק הוסיף עוד ועוד טבעות של תקווה. שיחות עד אמצע הלילה, הזדהות, קירבה לרחם ואלי, יצרו שרשרת של ביטחון ואף לעיתים, בחילה אצל בן זוגי. גם לו היו חששות ושאלות וכשיש שיחה פתוחה ומאפשרת, אפשר ללכת יחד אל הלא נודע. הוא היה חכם כשהבין, שאת כל התהליך הזה, מלווה גורם נוסף והוא מלווה הורמונאלי. שנינו למדנו לכבד, להעריך ולהוקיר את האסטרוגן והפרוגסטרון. בלעדיהם, לא יכולה להתרחש התחלת לידה וכשאתה מחכה כל כך הרבה שנים, צריך להבין את התפקיד המהותי והחשוב שלהם. ההורמונים בזמן הלידה, קיימים במלוא עוצמתם וטוב שכך.

האוקסיטוצין- הורמון האהבה, בטא-אנדרופין – הורמון ההנאה, אדרנלין ונוראדרלין, הורמוני התרגשות ופרולקטין, ואת מרגישה רגעי התעלות, התרגשות. הם גם אחראים על התקדמות הלידה שלנו. האוקסיטוצין, הורמון האהבה שמופרש במהלך פעילות מינית, לידה, הנקה, כשאנחנו בקרבה עם בן הזוג שלנו, שעוטף ומלטף אותנו. נשים שילדו לידה טבעית מספרות, שרגעי השיא היו, ממש סביב הלידה עצמה. אני ילדתי את הלידה הראשונה שלי, קיסרית מוזמנת, היות והעובר לא התהפך.  הלידה השנייה שלי, התחילה טבעית ואחרי 25 שעות, הפכה ללידה יוצאת דופן. התינוק שלי, יצא מדופן הבטן (קיסרי) היות וחבל הטבור, היה כרוך סביב הצוואר שלו… אני יכולה לשתף, שבלידה השנייה שלי, חשתי את אותו רגע השיא, תחושת התעלות, כשאני עומדת ושרה, אני, בן זוגי הדולה ומיילדת וחשה את כל העוצמה הזאת, של הנדנדה, שעכשיו הסתנכרנה לה, יחד עם התנועה והקצב.  ואכן, והרגשתי רגע של התעלות, של הוקרה… אחרי הלידה, הורמונים היו שם ועזרו לי ביצור החלב, עבור התינוק שלנו… ולאט לאט למדתי לחיות עם התנודות שקיימות בחיינו, לא רק בהקשר ההורמונאלי. לעיתים, הן מתייצבות, לעיתים סוערות. למדתי לחיות איתן, להעריך את מה שהן תמיד באות לספר לי וללמד אותי… להזכיר לנו, איך הכל בעצם, שביר.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *