תפריט האתר

"מוצצים"? קל יותר לבחור עגלה

כבר בחודשי ההיריון, המחשבה על האם לתת מוצץ, או לאפשר מציצת אצבע, הטרידה אותי מאוד !!  השאלה הזאת, ניקרה בראשי ולא מצאתי מנוח… זיכרונות ילדות, העלו בי את החוסר שקט, בעודי נזכרת באחת הילדות שלמדה איתי בכיתה א', כשהיא עדיין מצצה אצבע. בכיתה ג', עדיין הייתה יושבת בכיתה, במהלך השיעור, תוך כדי מציצת אצבע, ממוללת את השיער ובוהה בתקרה בעיניים מזוגגות, כשהמורה קוראת בשמה "דניאלה את אתנו ?"  דניאלה אמנם הייתה חוזרת לקשב, אך כל הזמן היו צריכים להחזיר אותה, שוב ושוב. המחשבה הזאת, ניקרה בתוכי. האם אני רוצה לאפשר לתינוק שלי שייוולד, רגעים שכאלה ?  האם הרגעים האלה טובים עבורו ?  הכוונה "לרגעי הבריחה". ומה עם הוא לא ייגמל לעולם, ובגיל ההתבגרות יהיה תלוי באצבע שלו, כדי שתרגיע אותו ?  יכול להיות שאולי יבחר אז, להחליף את המציצה עם כסיסת ציפורניים וכשהיה מבוגר יבחר אולי לעשן סיגר… לעשן ?  המחשבה הזאת, ממש הלמה בי.

א

מחקירה אישית, אני יודעת שתינוקות פרהיסטוריים, השתמשו במציצה להפעלת רפלקס ההרגעה המגונן, לשיפור ההישרדות שלהם, ולכן, תינוקות מכניסים לפה כל מיני עצמים. וזה  עוזר ומאפשר להם להתפתח ולשרוד. תינוקות מתעסקים באזור הפה שלהם, כבר מהרגע שהם יוצאים מהבטן. כל ההזנה של התינוק היא באמצעות הפה, ההנקה, הבקבוק… וברגע שהם גילו את הידיים שלהם, הם מכניסים אותן לתוך הפה ואפילו לועסים אותן. השכנה שלי נעה, הייתה נכנסת ללחץ, בכל פעם שהתינוקת שלה הייתה מכניסה את הידיים לפה. "אני לא בטוחה שזה בסדר" הייתה חוזרת ואומרת באוזניי "היא כל הזמן עם הידיים בפה ובכלל, אני לא בטוחה שזה סטרילי !  את חושבת שזה תקין ?" הייתה שולחת לעברי זוג עיניים מודאגות וממשיכה "ותראי כמה היא מריירת… הפריחה הזאת מתחת לסנטר שלה, זה רק מזה… רק שלא יהיו לה אקזמות בגלל זה !"  וכשהשיניים של ביתה החלו לצמוח והקטנה הייתה לועסת כל דבר בשקיקה, כולל את הידיים, נעה יצאה לגמרי משיווי משקל "מה קורה פה ?  אני נותנת לה כל מה שהיא צריכה, למה ללעוס ככה כל הזמן ?  רק שלא תיחנק לי !"  ניסיתי להרגיע אותה ולומר לה, שזאת הדרך של רוני, להכיר את השימוש של השיניים שלה והדרך שבה הן עובדות, אבל זה היה די אבוד. המידע הזה, לא ממש הגיע לאוזניה. אז כן, אני יודעת שהשלב האוראלי, חשוב להתפתחות ואני כאימא, אמורה לספק את צרכיו של  התינוק שלי, על מנת שיגדל ללא חוסרים, אבל עדיין, לא הייתי שלמה עם הרצון לתת לתינוק שלי, מוצץ.

ב

משהו נחסם שם, בתוך הלב ואני עדיין לא ממש מבינה מהו ?  אולי המחשבה על הגמילה ?  אולי בעיות אורתודנטיות ?  לא ממש יכולתי לשים את האצבע על זה… הייתי קצת מבולבלת והחלטתי בכל זאת, להיות מוכנה עם מוצצים ולדחות את החלטה ליותר מאוחר. כשהוא ייצא לאוויר העולם, אני אהיה מוכנה עם כל מגוון  המוצצים הקיימים. שינסה. אם כבר מוצצים אז שיהיה מבחר, לא ?  החלטתי לשחרר את המקום הזה. הלכתי וקניתי מוצצים מכל הסוגים, המינים והצבעים. עם מתלה לעגלה, לעריסה ומה לא. אם כבר, אז חשוב לי לאפשר לתינוק שלי, חיבור למוצץ הנכון ורק שלא יחסר… בעודי עומדת בחנות ובוחרת לי את שלל המוצצים, אני שומעת מאחוריי שתי נשים, המדברות על בקיעת שיניים ומוצצים. אחת מספרת לשנייה, שלבן שלה, יש בעיות עם השיניים והיא ממש מתחרטת על כך שנתנה לו מוצץ !!  אני שומעת את דבריה וחשה אי נוחות, גם מזה שהקשבתי לשיחה וגם מהידיעה עצמה, שיכול להיות שאני עכשיו קונה משהו, שיכול להזיק לשיניים של הבן שלי.

ג

אני נזכרת בפיתוח הטכנולוגי המופלא, הפלאפון, מוציאה אותו מהתיק ומיד מצלצלת לרופא השיניים שלי. שמרגיע אותי ואומר ש"הסיכוי הוא קלוש, כל עוד תשתמשי במוצץ בשימוש מבוקר, לא לאורך כל שעות היממה, זה יהיה נפלא"  "ויש גם אפשרות…" הוא ממשיך ומעדכן "לגמול אותו גם לפני בקיעת השיניים, אם זה ממש מטריד אותך" ואני יכולה לשמוע דרך הפלאפון, את החיוך שלו עם מלא שיניים מושלמות "הסיכון לבעיות אורתודונטיות, אינו גבוה משמעותית, ביחס לילדים שלא קיבלו מוצץ" אומר לי אותו רופא שיניים, שבעיניי באותו הרגע, מציל נפשות. זה לא מנע ממני להמשיך בחקירה "ומה עם העששת, דוקטור ?"  וגם על כך אני מקבלת תשובה "הסיכוי הוא ממש קלוש. את אמורה לדאוג לצחצח לו שיניים, מהרגע שהשן הראשונה בוקעת. לא למרוח את המוצץ בכל מיני ממתיקים. לאחר שיצמחו השיניים, אם בחרת להמשיך עם המוצץ, צריך להקפיד יותר על היגיינה, מאחר ויש אפשרות לריבוי חיידקים" אני מסיימת את השיחה, בנשימה קלה, וזה הרגע, שבו נופל לי האסימון… על הרצוי למצוי ועל החלטות עתידיות הרות גורל עבור בני ועל התפקיד ההורי שלי.

ד

נחמה נוספת הייתה לי באותו הרגע, כשנזכרתי שקראתי באיזשהו מקום, שמוצץ יכול להפחית סיכון של מוות בעריסה. נחמה והתלבטות… האם אני כאימא, בעקבות המידע הזה, אמורה להכריח את התינוק שלי לקחת מוצץ ובכך להציל אותו, או לא? אני יוצאת מהחנות ברגשות מעורבים כשבידי האחת, שקית עם מוצצים, מכל הסוגים והמינים. בראשי המון מחשבות שמתרוצצות לכאן ולכאן. ואני חשבתי שלבחור עגלה, זה קשה… דבר אחד ידעתי בוודאות, אני הולכת להניק את בני. זאת הייתה הבחירה שלי כשאני מאוד מקווה, שבני יתמחה במלאכת היניקה בפטמה אמיתית. ואם לא יצליח, אז אבדוק את האפשרות השנייה. קשה היה לי להחליט, אך העובדה שקניתי מוצצים, השקיטה את המצפון הפולני שלי. בני בכורי נולד, והוא הדעתן הקטן, לא רצה לקחת מוצץ בשום צורה ובשום דרך. זאת הייתה הדרך שלו. אני בחרתי להקשיב לו.

לקריאת בלוגים נוספים של איריס באתר סינמול

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *