תפריט האתר

מבקר הסרטים – הסרט "שומרי הגלקסיה"

 

"שומרי הגלקסיה" הוא הסרט העשירי בסדרת הסרטים הכי מצליחה של השנים האחרונות. אני אחזור על זה שוב – שנים האחרונות. סרט עשירי.

בואו נעשה השוואה קטנה. סדרת סרטים שמשווים אליה הרבה את "שומרי הגלקסיה" היא "מלחמת הכוכבים" שבשנה הבאה מוציאה את סרטה השביעי, והתחילה בשנת 1977. סדרת "העולם הקולנועי של מארוול", ש"שומרי הגלקסיה" היא חלק ממנה, התחילה בשנת 2008. כבר הזכרתי שזה הוא סרטה העשירי?

זה בהחלט מרשים, אך פחות מרשים כשבאמת מסתכלים על זה. סדרת "העולם הקולנועי של מארוול" (שנקראת ככה בשביל להבדילה מ"העולם הקומיקסי של מארוול", "עוד עולם קומיקסי של מארוול" ו"העולם הקומיקסי של מארוול שבו כולם הופכים לזומבים – עזבו, זה קומיקס") היא סדרה שמורכבת מסדרות. איירון מן, קפטן אמריקה, תור – לכל אחד מהם היה יותר מסרט אחד שנושא את שמו, כלומר – איירון מן היא סדרה מפני עצמה, קפטן אמריקה היא סדרה בפני עצמה, וגם תור, גם אם לא סדרה טובה במיוחד. אז מה הופך את כל הסדרות האלו לסדרה אחת גדולה? זה שאומרים ש"היי, ידעתם שהם כולם מתרחשים באותו העולם?". אחת לכמה שנים כל הסרטים האלו מתרכזים לסרט אחד ענק, "הנוקמים" הוא נקרא, כזה שמפוצץ את כל הקופות לרסיסים. בפעם האחרונה זה קרה ב-2012. הפעם הבאה תהיה בשנה הבאה.

אבל בין הסרט הממש ממש גדול הראשון לסרט הממש ממש גדול השני, מביאים לנו סרטים שהם רק ממש גדולים, לא "ממש ממש". אז היה לנו את איירון מן מתייסר על מעשיו מה"הנוקמים" ב-2013, גם תור עשה את השטויות שלו ב-2013 וקפטן אמריקה לא הציל את בריטניה ממש השנה.

עכשיו הגיע הזמן לדם חדש! יותר נכון, לחמישה.

אבל רגע, אחד מהם הוא עץ… ואחת חייזרית ירוקה… יש להם בכלל דם? אני גם די בטוח שלאחד מהם יצא נוזל צהוב מהגוף במקום דם. עזבו, זה קומיקס.

אכפת לכם אם נדבר רגע באמת על הקומיקס? אז "שומרי הגלקסיה" הסרט מבוסס על "שומרי הגלקסיה" הקומיקס, שראה אור לראשונה בשנת 2008. במונחי קומיקס זה אומר שהוא לא עבר עדיין ברית מילה. אני רציני, איירון מן, קפטן אמריקה ותור הם גיבורי על שנראו לראשונה בקומיקסים בין שנות ה-40 לשנות ה-60. כקומיקס כל כך צעיר, וכתוצאה מזה גם לא ממש מוכר, ניתנה האפשרות לעשות עם חומר המקור כמעט מה שרוצים בלי שזה יעצבן אף מעריץ של הקומיקס – כי פשוט אין כמעט כאלו.

הסרט מגולל את סיפור היכרותם של חמישה דמויות שבהתחלה שונאות אחת את השנייה, אך בסוף שומרות על הגלקסיה, כפי שנרמז מהשם.

הדמות הראשית היא פיטר קוויל, בן אדם רגיל כמו כולנו שאי שם בשנות ה-80 נחטף על ידי חייזרים ביום שבו אמו מתה, ואת כל השאר אפשר לתאר בקצרה לפי מאפיינים חיצוניים – גאמורה היא ירוקה, דראקס הוא גדול ואפור, רוקט הוא דביבון וגרוט הוא עץ. אגב, העץ יכול לומר רק את רצף המילים "אני גרוט". הדביבון, לעומת זאת, יכול לומר כל דבר שעולה על רוחו – והוא באמת עושה את זה. כל דבר.

אפשר עכשיו להגיע לדבר החשוב? אוקיי, אז זה סרט ממש מעולה. הסיבה שלא התחלתי עם זה היא שזה מרגיש לי ממש מוזר להתחיל עם "שמעו, אז ראיתי סרט ממש מעולה", זה נשמע מתלהב מדי. האמת, אפילו עכשיו מוזר לי להגיד את גם באמצע, אבל אני פשוט ממש אוהב את הסרט הזה.

כשאנשים אומרים לי על סרטים חדשים שרק יצאו שהם ממש אוהבים אותם זה גורם לי להרים גבה. שבו רגע, תחשבו קצת, תשנו על זה בלילה ותחזרו אלי עוד 30 שנה, בינתיים תראו את כל הקלאסיקות הגדולות. אבל למה בעצם זה מוזר לאהוב כל כך סרטים חדשים? אני ארשה לעצמי להיות מוזר, רק כי הסרט מוזר בעצמו (יש בו עץ ודביבון, כבר דיברנו על זה), אני מת על הסרט הזה. אני קורא פה לקלאסיקה במיידי! עוד שלושים שנה זה הסרט שיזכרו!

קולנוע זו אומנות, גם המסחרית, ולפעמים קשה לזכור את זה. כמובן שיש את סרטי האוסקר והפסטיבלים – הסרטים שגורמים לך לבכות, לחשוב – אבל גם לעשות סרטי "כיף" זו אומנות. הומור זה מדע מדויק. בשביל לעשות אקשן טוב שיגרום לכל האולם לחייך צריך להיות אמן רציני.

קטעי האקשן וההומור הם כמה מנקודות החוזקה של הסרט, ולפעמים אפילו בו זמנית. ולמה לא בעצם? קצת נמאס מסרטי אקשן שלוקחים את עצמם כל כך ברצינות, שכל משפט בהם כאילו העולם הולך להסתיים. ביג דיל, העולם הולך להסתיים וכולנו הולכים למות, אולי נעצור רגע ונרקוד?

"שומרי הגלקסיה" הוא כיף טהור, אבל ממש כיף. כאילו, ממש ממש ממש כיף. כל כך כיף שזה כבר נחשב פשע כנגד אנשים דכאוניים. כיף כזה שנשאר איתם גם אחרי הצפייה, נגיד, 60 שנה קדימה. אתם תספרו לנכדים שלכם שאתם ראיתם את הסרט בקולנוע והם יגידו לכם "סבא, אין לי קליטה בהולוגרמה! לא הצלחתי לראות אותך כמו שצריך!". הצעירים והטכנולוגיה שלהם.

היכנסו לביקורות של סרטים נוספים

 

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
מאת:
קסם ב

קסם ברקוביץ הוא סטודנט ביום וישן בלילה, אבל הוא גם ממש היה רוצה לישון ביום. בזמן שהוא לא יישן, הוא מנסה לצפות בכמה שיותר סרטים, מה שלפעמים עולה לו באינטליגנציה, אבל זה בסדר – העיקר שיש לו עוד כרטיס קולנוע לאוסף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *