תפריט האתר

מבקר הסרטים – מועדון הלקוחות של דאלאס

נפתח בוידוי – אף פעם לא אהבתי דרמות.
נמשיך בוידוי נוסף – אף פעם לא אהבתי את מתיו מקונוהיי.
"לא אהבתי", בלשון עבר, אחרי שצפיתי ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" הכל השתנה, וזה לא משנה כמה קומדיות רומנטיות בהשתתפותו החברות הכריחו אותי לראות במהלך השנים, כל מה שהיה צריך זה 117 דקות שימחקו את כל מה שחשבתי שאני יודעת עליו.
העלילה מתרחשת אי שם בתחילת שנות השמונים, מקונוהיי מגלם את רון וודורף, קאובוי, מאצ'ו, הומופוב, רדנק לתפארת מדינת טקסס שמתפרנס מאלקטרוניקה ועוד הרבה עניינים מפוקפקים (כי מי צריך להמר על סוסים כשאפשר להמר על שוורים?).
אורח החיים שלו לא בריא, וזו חתיכת אנדרסטייטמנט, אבל באופן מפתיע אלה לא הסמים שהורגים אותו, אלא מחלה חדשה, איידס, או כמו שכינו אותה אי שם בתחילת שנות השמונים – "מחלה של הומואים". הרבה לפני שהיה באופנה להיות פוליטיקלי קורקט.
כמובן שגיבורנו הוא סטרייט, אבל זה לא באמת משנה, הרדנק שלנו גוסס. הרופאים נותנים לו חודש.

ופה מתחיל תהליך מדהים של שינוי שגורם לביטוי "אנשים לא משתנים" להישמע מפוקפק יותר מרופא אלילים.

וודורף פותח במסע להצלת חייו, מסע שמביא אותו למקסיקו, גן עדן לתרופות שלא אושרו על ידי מנהל התרופות האמריקאי. לאחר תקופת התאוששות הוא מתחיל לייבא את התרופות המדוברות לארה"ב (באופן לא חוקי, כמובן) ומוכר אותן לחולי איידס. וכך נפתח "מועדון הלקוחות של דאלאס".

אל תטעו, הוא עדיין מחוספס, עדיין שמרן, עדיין חסר טאקט באופן שיגרום לכם להתכווץ בכיסא, אבל המצב החדש גרם לו לקבל את כל ה"סטיות החברתיות" שהוא סלד מהן בעבר. יותר מלקבל, אכפת לו מהאנשים האלה. ואין דוגמה יותר טובה מהחברות המוזרה שנרקמת בינו לבין רייאון, טרנסג'נדרית שהופכת להיות השותפה העסקית שלו ואפילו חברה טובה, לא עלינו. זה המקום לציין את ג'רארד לטו, שכמעט וגונב למקונוהיי את הפוקוס, תאמינו או לא. לקראת סוף הסרט שכחתי לגמרי מהתלבושות המגוחכות והאיפור המצער, הדבר היחידי שעמד לנגד עיניי הייתה דמות שובת לב. ואם כבר גבר לבוש כמו אישה, אז ברור שג'רארד לטו.

מי שצפה בסרט יודע שמקונוהיי הרעיב את עצמו בשביל התפקיד, המראה הכחוש והחולה שהוא סיגל לעצמו כ"כ שונה מהדמות השרירית והחלקלקה שהתרגלנו לראות בכל הקומדיות הרומנטיות והנדושות שהוא הופיע בהן, קשה לי לתאר שהיו נותנים לו תפקיד של נער מים בקומדיה רומנטית סוג טז' כשהוא נראה ככה.

אי אפשר לזלזל במסירות המטורפת הזו שגורמת לשחקן לשנות את כל חזותו החיצונית בשביל לגלם תפקיד באופן אמין, אבל זה יותר מזה, הצורה שבה משנה את כל המהות שלו ונכנס לחלוטין לדמות המורכבת זו.
הז'אנר של הסרט הוא "דרמה", אבל פה זה נגמר. יש בסרט הזה כ"כ הרבה מעבר בשביל שיקטלגו אותו לכדי מילה אחת, הוא מעניין, מרגש, מעורר השראה, מצחיק ברגעים מסוימים. אפילו אני, שיכולה לספור על כף יד אחת את מס' הפעמים בהן הלכתי לקולנוע במטרה לצפות בדרמה, מצאתי את עצמי מרותקת לכל אורך הסרט.

גם אם אתם לא אוהבים דרמות, גם אם אתם לא אוהבים את מתיו מקונוהיי, גם אם הסרט נראה לכם "כבד" מדי, תנסו.
כבר יצא לי להיתקל בסרטים שמהוללים יתר על המידה, הסרט הזה הוא לא אחד מהם.

היכנסו לביקורות של סרטים נוספים

על הכותבת:

10376288_776663352377817_1530767536336852420_n

היי,אני יסמין וכמו כל בחורה אוהבת שילובים מוצלחים,שמלה ותיק תואם זה תמיד מרגש אבל שילוב אחד שאהוב עליי (וקצת פחות חומרני) הוא כתיבה וסרטים. הסרט הראשון שכתבתי לו ביקורת היה ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״. הייתי בת 8. הרבה דברים השתנו מאז,שני דברים לא השתנו:
א. האהבה שלי לקולנוע,כמה שיותר מגוון יותר טוב,מכל הז׳אנרים ומכל הסוגים,מארוחת בוקר בטיפאני,דרך פיינאפל אקספרס ועד הארי פוטר.
ב. אני עדיין חושבת ש״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״ גאוני. אם תשאלו אותי גם בקולנוע אפשר למצוא עולם ומלואו,רק צריך לחפש…

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
מאת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *