תפריט האתר

לילות לבנים

יש לנו 24 שעות ביממה ואנחנו אמורים לישון שליש מהן. כשהמציאו את ההורות, כנראה שלא לקחו בחשבון את הנתון הזה. וגם שכחו לספר לנו למשל, שהגוון של הלילה לא תמיד שחור. יש גם לילות לבנים. והרבה.

אחד הדברים המאפיינים את חיי הרווקות שלנו הוא, שניהול הזמן הפנוי, בידינו. לפעמים בתקופה הזאת, השעון הוא רק קישוט על השידה שעל יד המיטה. כשאתה הופך להורה, איכשהו, בלי להרגיש איך, השעון מקבל את מרכז הבמה, והמיטה הופכת לקישוט על ידו. בלי הכללה כמובן.

הלילות הראשונים עם בננו הבכור

כשבננו הבכור נולד, שהינו מספר ימים בבית החולים. הלילה הראשון היה לילה שעוד דורות ידובר בו. זאת הייתה סצנה מקומדיה, שעדיין לא נכתבה. שנינו, הורים טריים לתינוק מקסים, בחדר שתי מיטות, וביניהן מיטתו של התינוק. השעה כבר מאוחרת, שנינו נרגשים ותשושים, עדיין מנסים לעכל את פלא הלידה, מחליטים שהגיע הזמן לכיבוי אורות. אני שוכבת לי על הצד מביטה בבני הבכור בעוד בן זוגי עורך הכנות אחרונות לקראת השינה. מלטף את הרך הנולד, נותן לו נשיקת לילה טוב ראשונה ונכנס למיטה. עוד לא מספיק לסדר את הכרית לתנוחה נוחה ולצלול אל עולם החלומות, ובננו מבהיר לו שכל תוכנית, היא בסיס לשינויים. הוא פוצח בבכי מחריש אוזניים, המאלץ את בן זוגי, בעל זריזות ומבנה אתלטי, לזנק ממיטתו, ולהתייצב לצד הצאצא. ברגע שהניח את ידו על מצחו, השתתק הפעוט באופן פלא. בן זוגי הביט בי במבט של "הרגע ראית קוסם בפעולה !". אני חייבת להודות שבאותו רגע, די התפעלתי מיכולתו המובנית להשקיט תינוקות.

מסתבר שההתלהבות ההדדית הייתה די קצרה, כי ברגע שבן זוגי ניתק את ידו ממצחו של בננו הנינוח, ופנה אל עבר מיטתו, הבכי פרץ שוב, אך הפעם, עם שדרוג קל בווליום. שוב זינוק, שוב יד על המצח ושוב שקט נעים ומבטיח. בן זוגי מביט בי, אני מביטה בו, שנינו מביטים ברך הנולד, ובתזמון מושלם פורצים בצחוק מתגלגל, שאפילו זקני בית החולים לא זוכרים כמוהו. בן זוגי שואל אותי "מה… ככה זה הולך להיות ?  מהיום, אנחנו לא ישנים יותר ?"  ואני עונה לא "לא יודעת, גם אני אימא פעם ראשונה…"  מסע ההקפצות והזינוקים של בן זוגי, נמשך רוב הלילה, כשגם אני מצטרפת ובודקת את כישוריי בתחום פתרון משברים ומשא ומתן עם הרך הנולד. כמובן, שכל התהליך מלווה בפרצי צחוק רמים. וכך, רק לקראת בוקר, הצלחנו, שלושתנו, לחטוף תנומה קלה. ודגש פה על "קלה".

בלילה השני, המצב השתפר מעט. הדילוגים של בן זוגי נמשכו אומנם, אך הקצב פחת. למזלו, ולמזלי, הוא איש של לילה, כך שמבחינתו, הוא ראה בזה הומור ולא עול. וכך גם אני. המשפט שהורים צעירים נוהגים לשמוע לפני לידת ילדיהם הראשון "תשנו טוב עכשיו, כי אחר כך, תשכחו מזה…" הומצא כנראה על ידי הורה פסימיסט. זה הזמן לגלות לכם סוד… בהמשך, דווקא ישנו טוב מאוד.

הגענו הביתה עכשיו אפשר לישון

כשהגענו הביתה עם התינוק המקסים שלנו והחלה הלינה המשפחתית, הלילות קיבלו גוון נוסף מלבד לבן ושחור. היו גם לילות אפורים. כלומר המשכנו להרגיע ולנחם את בננו המסתגל לעולם החדש, אך העובדה ששלושתנו ישנו באותה המיטה, הקלה מאוד. פרקי השינה הפכו מפעם לפעם, לארוכים יותר. וכאן המקום לגלות לכם סוד נוסף… ללילות הלבנים, יש סיבה. לסיבה קוראים, רעב, גזים, קפיצת גדילה, צמיחת שיניים, חום, חרדה, געגוע, סקרנות ועוד שמות רבים, שבכולם התינוק אומר בדרכו שלו, דבר פשוט "תהיו איתי, אני צריך אתכם". וזה כל מה שעלינו לעשות. להיות איתו. גם אם זה אומר בקרים תשושים וימים מפוהקים למחרת.

ככל שבננו הלך וגדל, כך הלכו והתמעטו הלילות הלבנים. המרווח בין הארוחות הליליות גדל, עולמו של הילד נעשה ברור יותר ומאיים פחות, וגם לעובדה שאנחנו כהורים היינו רגועים ומכילים יותר, תרמה ליצירת אווירת שינה ארוכה ונעימה. זאת בהנחה, שלא מזכירים כאן, את הנחירות של בן זוגי.

וכך, נפלה על שלושתנו תקופת שינה נעימה ומפנקת… עד, שהגיע הזמן הטבעי, למעבר בננו מלינה משותפת, לחדר משלו. המעבר לחדר פרטי, הוא בהחלט אירוע רב משמעות ואכן המעבר החל בשמחה גדולה ואף בהתלהבות. חדר משלו, מיטה חדשה משלו, קישוטים, מדפי ספרים וצעצועים.. ממלכתו הפרטית והחלומית, מעתה והלאה.

המעבר הטבעי לשינה לבד

בערב, לאחר מקלחת וארוחה, עברנו שלושתנו לחדר החדש, התפנקנו, השתוללנו, הקראנו סיפור, נישקנו התחבקנו כיסינו יפה בשמיכה והמשכנו את השלב הטבעי והמתבקש… כיבוי אורות, לא לפני שהראינו והבטחנו שאנו בחדר הסמוך, ישנים אומנם, אך עם עין אחת שומרת ושתי אוזניים ערות, במקרה והעולל יזדקק לנו. ברגע שיצאנו מהחדר, גילינו שלילות לבנים, נוטים לבוא בגלים, גם אם המרווח ביניהם גדול. הבכי הפתאומי שליווה את יציאתנו מהחדר, הבהיר לנו שהמעבר הזה דורש הדרגה והכלה נוספת של "תהיו איתי, אני צריך אתכם". כמובן שהיינו איתו. הקראנו עוד סיפור, החזקנו ידיים, שרנו, הבאנו בקבוק, החזרנו בקבוק, ליווינו לשירותים, חזרנו מהשירותים, גירשנו צל, הדלקנו אור במסדרון… ולא שכחנו לרגע את ההומור. כי לילות לבנים ללא הומור, פשוט ארוכים יותר. וכך, עברנו גם את הגל הזה, ואת זה שאחריו ואת הזנב של הבא אחריו ואת האחרון, ואת הממש אחרון… ושקענו בשינה מפנקת, עם חיוך של רוגע על השפתיים.

ואז… בננו השני נולד.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *