תפריט האתר

להניק, או לא להניק, זאת השאלה

ברגע כשנכנסתי להריון, הסוגיה אם להניק, או לא להניק, עלתה על הפרק.

בכל אירוע, בכל הזדמנות, לא העליתי על דעתי בכלל, לא להניק, אבל המון מחשבות היו מתגנבות ומטרידות… האם אצליח? האם זה יכאב ? האם יש לי מספיק חלב? האם הוא טוב? הנקה משמינה? מרזה? מה יקרה לשד שלי?  זה יהרוס אותו?ומה קרה למינקת המיתולוגית, לאן היא נעלמה? אולי היא עדיין רלוונטית? לכל מקום שהייתי הולכת, תמיד עלתה אותה שאלה, אבל עם סימן קריאה בסוף. את הולכת להניק, נכון?!!

הי, אימא שלי לא הניקה אותי ותראו, גדלתי לתפארת !  לתפארת? אני מקווה…  התחושה, שאין בכלל אופציית התלבטות, ליוותה אותי בכל זמן ההיריון שלי והתעצמה, לאחר לידת בני בכורי. אז יש לי חדשות בשבילכם… ההנקה שלי, לא הייתה טבעית וקלה. כל תמונות האידיליה של אמא, שד ותינוק, היו בהתחלה, ממני והלאה. אצלי כנראה, הכל תמיד משתבש. לקח לי המון זמן ללמוד להניק. נתקלתי בהמון בעיות. כמעט טיפסתי על קירות וכמעט שוויתרתי… בבית החולים, ניסיתי להניק, בכל דרך אפשרית. האמת היא, שלא נותנים לך כל כך אופציות אחרות והצוות די מכוון לכך… אבל במקרה האישי שלי, אף אחת מיועצות ההנקה, לא עלתה על זה ממש בהתחלה…על זה, שנולד לי תינוק עם "לשון קשורה".

%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-19-%d7%93

 

אז מה זה לשון קשורה?

בלשון קשורה, החלק התחתון של הלשון קשור לרצפת חלל הפה, באמצעות קרום, המקשר, מקצר ומגביל את תנועת הלשון. שמעתי פעם, שיש הטוענים, שלשון קשורה נפוצה יותר אצל בנות. ולי נולד בן, אז אולי בגלל זה כנראה פספסו אותי בבית החולים ואני כמעט פספסתי את חווית ההנקה. לבני הייתה "לשון קשורה" ואני לא ידעתי ולא שמעתי על זה, לא בזמן ההיריון ולא לאחר מכן. הכאבים סביב אותה חווית "הנקה טבעית", כמעט העבירו אותי באופן טבעי, על דעתי. מודה שלא פעם, מצאתי את עצמי חולמת על בקבוקי תינוקות… משחות ותרכובות מכל המינים ומכל הסוגים, לא יכלו לעזור לי והכאבים, פילחו לי את הלב, סדקו לי את האימהות. והרגשות… רגשות אשמה על חוסר מסוגלות להניק את בני בכורי…

יום לפני הברית, בעודי בבית, כאובה, החלטתי לחפש יועצת הנקה ולהביא אותה אלינו הביתה. הבנתי שחוסר השקט והכאבים העוצמתיים שלי,משפיעים באופן ישיר על התינוק שלי, על בן זוגי והסביבה הקרובה. לא הייתי מסוגלת להכיל שום דבר… המלאכית הגואלת , "יועצת ההנקה" הגיעה!! אני מרצה לה על מצבי ההולך ומחמיר ועל מה שעובר עלי ובכלל והיא, כל הזמן הזה, רק מקשיבה. פתאום השתררה דממה בחדר. דקות ארוכות של שקט… כבר חשבתי שמשהו בי לא בסדר. השקט הזה, רק  הוסיף לערער את הביטחון שלי. מה, אין לה מה להגיד? אני מקרה מיוחד?יוצא דופן? לא מספיק שילדתי תינוק מדופן הבטן, גם ההנקה שלי יוצאת דופן? ואז, היא השתעלה קלות ואמרה ככה, בחצי פה "זה נשמע כמו מקרה אופייני של "לשון קשורה" והופ, היא כבר לוקחת את הרך הנולד,מסתכלת לתוך פיו והיא מתרגשת, צוהלת מהגילוי וקוראת בקול "כן כן, הנה, בואי תראי את הקרום !"  לא ידעתי אם לצחוק, או לבכות ?  מצד אחד, שמחתי שמצאו משהו, שגורם לי כאלה כאבים. כנראה, שמשהו בי בכל אופן כנראה בסדר… אבל פתאום עברה בי המחשבה, אז זהו? מפסיקים להניק? יכול להיות שבגלל זה, שיש קרום, הבן שלי לא יודע לינוק? חשבתי שכל התינוקות יודעים לעשות זאת… זה אינסטינקט, לא? ואם לתינוק שלי אין אינסטינקט כזה, אז איפה אני יכולה ללמד אותו? אני מבולבלת והיא ממשיכה "את יודעת שלילדים שנולדו עם "לשון קשורה", לפני שנים, בשבטים, למיילדת הייתה ציפורן ארוכה כזו וכשהיא הייתה מזהה "לשון קשורה", היא הייתה מנתקת את הקרום של התינוקות הנולדים, ישר אחרי הלידה, וככה הם יכלו לינוק טוב" כל מה שנשאר לי באותו רגע כאוב, מול יועצת ההנקה המתלהבת, היה להיזכר במיילדת שלי, בבית החולים. חוץ מאת כפפות הגומי שלה. לא ראיתי לא ציפורן ולא ציפורניים. ומאיפה לעזאזל, אני אמצא עכשיו מיילדת מימי הבינים, עם ציפורן ארוכה, שתבוא לנתק לבן שלי את הלשון? מבועתת מהמחשבה שלי ומהמצב, כשאני עדיין מנסה להתאפס מהלבנה שנפלה לי על הראש, היא מוסיפה ואומרת "תסתכלי על הלשון, תראי, את רואה את הפס הזה? באמצע? תראי, הלשון נראית כמו לב !  ככה קוראים לילדים האלה,"ילדי הלב"!  הם מאוד מחוברים לאימא שלהם"… מחוברים או לא, אני עוד רגע מתחברת לבקבוק אופטלגין, מגבת רטובה על הראש והלאה ההנקה…"

resized_%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-19-%d7%90

מחר ברית המילה של הבן שלי ואני לא מוצאת לעצמי מקום" אני משתפת,סוף סוף מצליחה להוציא מילה מהפה שלי… היא, בין רגע מרצינה, מתעשת ושואלת "מי המוהל שלכם?" אני מוסרת לה את הפרטים המדויקים והיא מרגיעה ואומרת לי "המוהל שהזמנת, הוא רופא כירורג, הוא יכול להתיר את הלשון"  מה שאני זוכרת זה, עוד משפט וחצי ממה שהיא אמרה לי ואני צוללת לשכיבה, ספק בהייה, ספק שינה, מנסה לעכל את המידע הזה. אלה היו רגעים מאוד מאתגרים, בהם הייתי צריכה להחליט, האם אני ממשיכה, מסוגלת להניק עם כאבי התופת האלה? וכל הזמן הזה, אני שואלת את עצמי, האם מה שמתרוצץ לי בראש, אלה משפטי השכנוע של אימא שלי, אחותי, החברות, האחיות, המיילדות והיועצות ל"למה חשוב וצריך להניק"? מי לא ניסה לשכנע?  גם אשתו של מנהל הסופר, פגשה אותי לפני הלידה ואמרה לי "תניקי תניקי, זה ממש חשוב!!"  או שאולי, מה שקורה לי עכשיו, זה האינסטינקט האימהי הכי קדום שלי, שקיים שם ורוצה להתגבר ולהניק, לאפשר לתינוק שלי להסתגל לחיים החדשים שלו, לסביבה, לאפשר לו איזון וחיבור עמוק וכנה, איתי ועם הסביבה שלו. והקולוסטרום… המילה הזאת, שלא יוצאת לי מהראש, עוד מקורס ההכנה ללידה…אני קוראת לזה"דבש זהב לתינוקות"! "לא לשכוח, שתינוקך יקבל את הקולוסטרום, ישר כשהוא מתחיל לינוק !" למען בריאות הבן שלי, אני מוכנה לעשות הכל! להמשיך ורק להניק ולהניק…

התרת הלשון הקשורה ביום הברית

בני עבר ברית ויום למחרת, התרה של ה"לשון הקשורה". לא רציתי לערבב מילה במילה, ולכן עשינו זאת יום למחרת. לאט לאט, הלכתי והבראתי ויחד איתי ההנקה וכמובן בני. הייתי ברקיע השביעי. פתאום הבנתי, שהנקה לא כואבת. להפך, ממכרת. התמסרתי לתהליך, לחיבוק, למגע, לחיבור. היום, אני גם יודעת שלולא בן זוגי, לא הייתי מצליחה לעבור את הימים האלה, בלי תמיכה, הבנה ואהדה. אמנם הוא לא הניק, אבל אין לי ספק שהוא היה חלק מאותו תהליך. ההנקה התייצבה ואני כבר יודעת, שלנו האימהות, תמיד יש משהו אחר לדאוג לו. אז את הכאבים, החליפו חששות. האם אני נותנת מספיק חלב אם? ואיך אדע אם זה מספיק? מה שרואים בבקבוק, אי אפשר לראות על השד… ספקות, שאלות… כשראיתי שפח החיתולים מתמלא במהירות, הבנתי שאני כנראה עושה משהו נכון. ואיך פיתחתי לי מסוגלות, לראות את הטוב בחיתול מלוכלך… אני מחליפה חיתולים, זה אומר שאני מזינה את בני, זה אומר שהוא גדל! מי חשב שחיתול מלוכלך, יעשה לי את היום…

resized_%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-19-%d7%92

 

היו גם רגעי שבירה, לא הכל ורוד. בקפיצות הגדילה… רציתי בעצמי לקפוץ. רצה הגורל ודווקא בימים אלה, הייתי לבד. אני, השד ובני. שעות של הנקה, שעות של הצמדות, שכל מה שרציתי  זה, רגע מנוחה. מנסה כל תנוחה אפשרית, ישיבה, עמידה עם מנשא, בלי מנשא, בשכיבה… מותשת מהשעות הרבות, מצאתי עצמי שוכבת במיטה על הצד, מניקה ודמעות מציפות את עיניי. הקושי והעייפות, הציפו אותי… ואז, פתאום, מתוך הדמעות, אני מבחינה בזוג עיניים קטנות, מביטות בי תוך כדי הנקה, מביטות בתוך הלב והנשמה שלי. בני מביט בי וממש רואה אותי… וכל רגע שעבר, המבט הזה, היה, עמוק יותר והדמעות עלו והציפו והבכי גבר… ואני לוחשת "אימא פשוט עייפה, אימא מניקה כל היום והיא התעייפה. אולי כדאי שננוח, אתה ואני"  את הרגע הזה, אני לא אשכח כל חיי. נרדמנו שנינו, בלי להוסיף מילה. ישנו לנו ככה, יחד, עטופים בענני הנקה…

לעוד סיפורים ובלוגים של איריס, היכנסו לכאן

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *