תפריט האתר

להיות אימא נוכחת

(מקרה אמיתי של מטופלת שלי)

למה בכל פעם כשמגיע הגשם, אני מרגישה את החנק בתוך הלב, שעובר לכל הגוף, הנשימה נעשית כבדה וזעה קרה מציפה לי את הגוף ?  הידיעה הזאת, ששוב נשאר בבית, שישי שבת ושאצטרך להתמודד עם שני ילדים, האחד בן שמונה חודשים והשני בן שנתיים וחצי, פשוט מטלטלת אותי… אני מרגישה שאני צריכה הערכות מיוחדת ובעיקר, משהו בי מפחד לא להצליח במשימה, להעסיק במשך סוף שבוע שלם, שני ילדים, שלא יושבים לרגע במקום ורק רוצים שוב ושוב, אתגרים ותעסוקה. הרצון הזה שבי, להיות אימא טובה, לחדש ולהפתיע ככל שהזמן עובר, פשוט מעייף אותי… אני מסתכלת באינטרנט, מחפשת כל מיני יצירות ומשחקים שאפשר לעניין בהם את הקטנים, מתרוצצת בחנויות, קונה עזרים ואחרי סוף שבוע שכזה, אני יוצאת הרוסה מכף רגל ועד ראש… ולרוב, הקטנים בוחרים שוב ושוב, להכניס ולהוציא את קופסאות הפלסטיק מהארון במטבח. שוב ושוב ושוב… ואני, יושבת מתוסכלת, שלא הצלחתי לאתגר אותם במשחקים ובהפעלות שהכנתי להם. למה הם לא מעוניינים לשחק במה שהבאתי להם ?  למה אני לא מצליחה לשחק איתם כמו שצריך ?  ויותר מזה, כמעט כל הזמן הזה, אני עסוקה בלהשקיט, להרגיע, לרצות את הקטנים והם, או עסוקים בלנסות להכות זה את זה, יותר נכון הבכור את הקטנטן, או בזריקת חפצים בחלל, או האחד על השני. ועייפות היתר והבכי שנמשך ונמשך… אני, מרגישה שכשלתי, שאני לא טובה מספיק. ואז, מגיע הרגע, שאחרי לילה לבן, את מנסה לגרד את עצמך מהמיטה ואת מרגישה שאבן של 1000 טון, עומדת על הכתפיים שלך ולוחצת אותך חזק לתוך הכרית והמיטה, כמו אסיר שכבול. רק שהפעם, אין לי שום חשק להשתחרר. לפעמים, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, שאין לי כוח לרוטינה, שפשוט גורמת לי בחילה. שוב ושוב, עושה את אותן פעולות. שוב ושוב, מכבסת, מבשלת, עסוקה בלהציל הכל ואני מרגישה שהכל קורס לי… משהו לא נכון לי, משהוא לא עובד…

1

השינוי קרה ביום רגיל אחד, שבו בני בכורי, הלך להתארח אצל חבר מהגן. קבעתי עם אמו של החבר בטלפון, התעדכנתי היכן הם גרים ושמחתי שיש לי פתרון מידי פעם, ללכת לבית של משפחה אחרת ולחלוק את הקושי והנטל הזה, עם עוד אימא, שבטח מרגישה בדיוק כמוני. מתרגשת מהאירוע, מכינה את הציוד הנדרש לשהייה אצל החבר, מכינה קופסת עוגיות שאפיתי, כדי שיהיה לקפה שנשתה יחד וכל הזמן, מביטה בשעון, שכבר תגיע השעה היעודה. כשהשעון מראה על 15:45 אני מתארגנת ליציאה. בכל אופן, לוקח לי כמעט רבע שעה להכין ולהוציא את הקטנים לרכב. לוקחת את שני ילדיי ויוצאת לכיוון המכונית. הכניסה לרכב עם שני ילדים, שני תיקים, ילד אחד על הידיים והשני פוסע לצידי, חגורות בטיחות, בכיסאות הבטיחות, מכניסה את הציוד למכונית, לוקחת את כל האוויר שיש לי וממשיכה קדימה, הלאה. בכל זאת, הידיעה על מפגש חדש עם הורה וילד מהגן של בני, מעודדת את רוחי.

2

בדרך, מתחילים העניינים… הקטן שלי, לא אוהב נסיעות והוא מתחיל לבכות. אני מנסה לשיר, לדקלם, לדבר על ליבו, אבל שום דבר לא עוזר. הוא בוכה, מאדים ומזיע. נסיעה של 10 דק' מרגישה כמו שלוש שעות. כשאני כבר חונה, תוך כדי עשיית רוורס לחניה, אני מביטה במראה ורואה את עצמי, עם מבט שאני לא ממש מכירה… והלחיים שלי, סמוקות, על גבול הבורדו, עם עגלי זיעה. מקווה שאתם זוכרים, שמדובר בעונת החורף, כך ששום דבר שקשור למזג האוויר, לא גרם לאודם בלחיים ולזיעה במצח, אלה מצב טרמי פנימי, עוצמתי, שהתרחש בנסיעה של עשר דקות בלבד. אני יוצאת במהירות מהמכונית, מרימה את הקטנטן על הידיים ומחבקת אותו, בתקווה שאצליח להרגיע אותו ושנגיע בשלום לחברים. אני לא מספיקה לקחת עוד נשימה והגדול צועק מבפנים "אימא, אני רוצה לשתות !" כן כן, אני הרי אימא לוליינית בקרקס. אני מצליחה להתכופף, כשעל ידיי הקטנטן ולהשתחל למכונית, להוציא מהתיק בקבוק מים ולתת לו, תוך כדי שאני מנתקת את חגורת הבטיחות של הגדול ומציעה לבני בכורי לצאת החוצה, וזאת בחיוך שמרגישה שהוא חיוך מעושה, לא אמיתי… בעודנו פוסעים בשביל לכיוון הבית, יכולתי להתרשם, שהחצר ממש מטופחת, פרחים צומחים וריח של יסמין, מילא את אפי. ממש משכר וממכר. אני נושמת עמוק את הריח שחודר לנחיריים ואז, פתאום נפתחת דלת הבית לרווחה ומולי עומד החבר של בני ולידו אמו. שניהם, עם חיוך זורח ומאיר פנים. אני חייבת להיות כנה ולספר, שעלתה בדמיוני באותה השנייה התמונה שלי, מחייכת רגע לפני, במכונית, חיוך מאולץ, כאילו בלעתי תותים, אבל חמוצים. אמו של החבר, מזמינה אותנו לתוך הבית. היא לוקחת את הבנים לפינת המשחקים. משהו באישה הזאת, גורם לי שקט. משהו בה, כל כך שליו. אני עומדת על יד דלת הכניסה, עם הקטנטן על הידיים ושומעת מרחוק את אימו של החבר, מדברת ומסבירה להם, כמה דברים. ואז, היא פונה אלי ואומרת לי "תחזרו בשש וחצי ?" אני מארגנת את הנשימה, וקול בראשי אומר "מי תחזרו ?  מתי תחזרו"  "איך תוכלי להשתלט על שני ילדים יחד ?"  והיא, מוסיפה ואומרת  "הם יסתדרו נפלא, אין לך מה לחשוש, וחוץ מזה, יש לי את מספר הפלאפון שלך, אם משהו ישתבש, נכון" ?   אני עונה בקול חלוש "נכון" והיא, ממשיכה בשלווה אלוהית שכזאת "אז אני מציעה, שתלכי להיפרד מבנך ותאמרי לו. שתחזרו לפה בשעה שש וחצי"  וחיוך ענק נפרס וחושף שיניים לבנות כל כך… ואני, עושה את מה שהיא אומרת לי והולכת לכיוון חדר המשחקים. אני רואה שם את בני וחברו, שקועים בבניית מגדל מקוביות. עד היום לא ברור לי, אם בני שמע שאני נפרדת ממנו. בכל אופן, יצאתי מהבית, עטופה בהדי השלווה ולא ממש מבינה, איך כל זה קרה, ומה הולך באותו הבית ?  בדרך למכונית, גיליתי שהשארתי את קופסת העוגיות בתיק. חשבתי לרגע ללכת ולתת אותה, אבל אמרתי בליבי, שאני לא רוצה להרוס שלווה, עם קופסת עוגיות…

3

הוצאתי את הטיולון מהרכב והתחלנו לשוטט במושבה, בשקט ובשלווה, ככה, ללא מילים, רק אני והוא. לאט לאט, הרגשתי איך אני נרגעת, תוך כדי הליכה, לא ממש מתאמצת, אלה הולכת עם העגלה ומרשה לעצמי, ליהנות מהרגע. תוך כדי הליכה, מצאתי את עצמי מתחילה לשיר בקול "אוניה אוניה לי כנף כשל יונה"… והפיצי שלי, מצטרף ומוציא קולות יחד איתי, כאילו שר ומלווה אותי… הגענו לגינת משחקים חמודה ותוך כדי שירה, שיחקנו במתקנים. מתגלשים יחד, מסתובבים בקרוסלה יחד, ככה, בלי שום תכנון. אחרי זמן מה, התיישבנו שנינו על ספסל. הוצאתי פירות שהבאתי מהבית ואני מבחינה, שבני אוכל בשקיקה, תוך כדי שהוא בוהה בילדים המשחקים, ואני בוהה בו. לרגע, שכחתי את עצמי, מרחפת במבטי בתוך עיניו, שוקעת אל תוך הצבע הכחול העמוק שלהם… צחוקו המתגלגל של בני, העיר אותו מהבהייה. אני רואה אותו מביט על ציפור, המנסה להחזיק במקור חתיכת לחם, שכל הזמן נופלת… זה ממש מצחיק אותו. למראה הצחוק המתגלגל שלו, אני מחייכת חיוך ענק והפעם, הוא לא מעושה. זהו חיוך, המגיע מתוך הלב… כשאני מביטה בשעון, אני רואה שעוד רגע קט, אני צריכה כבר לקחת את בני בכורי. אני מביטה שוב ושוב בפלאפון, לראות, אולי קיבלתי הודעה ולא שמתי לב… אבל הטלפון, ריק מהודעות וסימני איתות. שמחה וטובת לב, אני אוספת את הדברים ושנינו, אני ובני הצעיר, פוסעים עם העגלה, אל הבית. השביל המוכר, החצר, הדלת הצהובה שנפתחת שוב לרווחה, החיוך של אותה האימא, שמתאים לפרסום משחת שינים, שוב מאיר את פנינו. אנו פוסעים לתוך הבית ואני לא שומעת דבר, מלבד את פעימות הלב שלי. בקול מהוסס, אני שואלת "הם כאן ?" ומביטה מסביב… "ברור שהם כאן !  הם שיחקו להם ואכלו עוגיות שאפיתי בינתיים, ושתו חלב, היה להם ממש גוד טיים !" המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש, הייתה "אפית כשהם שיחקו ?" והשקט הזה, שלא ממש מוכר לי בגידול שני בניי, פתאום זעק לי… התחלתי ללכת לכיוון חדר המשחקים. שני הילדים, ישבו וציירו יחד והדביקו מדבקות על הציור, ועל הפנים… כל אחד על פני חברו… למראה הנמשים הירוקים על פניהם, כולנו התחלנו לצחוק והדבקנו את כל החדר בצחוק מתגלגל ובריא. נפרדנו בחיבוקים ובהבטחה, למפגשים משותפים נוספים. בדרך הביתה, השקט בתוך המכונית, גרם למחשבות להציף את ראשי… איך עבר לו אותו אחר צהרים ?  מה עשיתי שונה ?  מה היה שם ?  אולי פשוט לא התאמצתי ?  אולי הקשבתי ?  אולי פשוט הייתי נוכחת עם כל מה שיש ?  המפגש באותו היום, גרם לי לשנות את כל ההתארגנות של חיי… גרם לי,  למצוא את היכולת בתוכי, להירגע ולהיות אימא נוכחת…

לעוד פוסטים וכתבות של איריס זינגר, היכנסו לכאן

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *