תפריט האתר

ככה זה כשיש שניים

בערב קיצי, עם טמפרטורה נוחה, אנחנו מוזמנים לפתע לקפה ועוגה, אצל הפלדמנים. "אנחנו", זה אני, בן זוגי והזאטוט. והפלדמנים, זה עירית ושי, חברים טובים, שבכל פגישה איתם, הם מכינים לנו הפתעה מסוימת. מן זוג מפתיע שכזה…

התארגנו במהירות שיא, כ 40 דק', התארגנות שכללה חיתול ראשי, פלוס שניים ספר, מוצץ מועדף, פלוס שניים לגיבוי, תיק נשיאה גדוש, פלוס ערכת עזרה ראשונה, רעשן עם אורגן אורות מובנה, פלוס מובייל נטען, ועגלה משומנת, עם גלגל ספר.

שני ציפורים על העץ

הערב נפתח בקפה ועוגה כמובטח

ואז, ברגע שעמדנו לגלות את סיבת ההזמנה הספונטנית, הערב גלש במעבר חד צדדי, לערב הורים צעירים. ההורים זה אנחנו. הפלדמנים, עדיין בציפייה להריון הראשון, המיוחל. בננו, שלא תמיד מסונכרן עם ערבי חברים, החל לפתע לבכות ללא סיבה נראית לעין. לא עזר הרעשן, לא המוצץ וגם לא משחק הטריוויה לגמלאים, שהפלדמנים ההמומים וחסרי הניסיון ההורי, ניסו להציע לו. כנראה שעדיין לא המציאו טריוויה, המרגיעה גזים.

החרדה וחוסר האונים של מארחינו, היו שווים תמונה למזכרת. הם ישבו על הספה, צמודים זה לזה, אוחזים ידיים וצופים בנו מנסים להרגיע את בננו המתפתל, במספר פעולות מחזוריות… הנקה קצרה, מסז' בבטן, שיר מרגיע וריקוד מגוחך סביב העגלה. תוסיפו לזה גם את כדור הפיזיו הענק, שהטסתי את בן זוגי להביא מהאוטו והרי לכם מופע עידוד מרהיב לחברינו, במידה ותהו כיצד החיים נראים בשלושה.

אחרי כחצי שעה של הנקות, מסז'ים, שירים, ריקודים וקפיצות על כדור גומי ענק, הגזים נכנעו. הזאטוט שוב החל לחייך. זה היה חלון הזמן בו הפלדמנים, עמדו להפתיע אותנו. אני אומרת "היה", כי ברגע שעירית החלה לומר "אז הזמנו אתכם הערב, כדי…" הגזים עשו קאמבק מפואר !   שוב הנקה, מסז', ריקוד, כדור… ואחרי עוד רבע שעה מרוכזת של "באנו חושך לגרש", הגזים נמוגו אל עבר השקיעה.

"ככה זה כל הזמן ???"

שואלת עירית בנימת קטנה של ייאוש.  "ממש לא.." אני מרגיעה אותה "יש ימים יותר, ימים פחות, אבל זאת תקופה והיא חולפת".  לעירית הייתה עוד שאלה "ולכל מקום, אתם לוקחים איתכם את כל הציוד הזה ?"  בן זוגי התנדב לענות הפעם "זאת לא בעיה, זה תמיד באוטו…" "אז ממי, כנראה שנצטרך להחליף אוטו…"  מתבדח שי מבלי להרגיש שזה עתה, כנראה חשף אולי את סקופ השנה… "למה להחליף אוטו ?"  אני שואלת "יש משהו שאנחנו אמורים לדעת ?"

עירית, שהאדימה לפתע ומיהרה ללגום מהקפה, קמה ואמרה  "טוב, אחרי ששי כרגיל הרס את ההפתעה… אז ככה… הזמנו אתכם הערב, כדי לספר לכם, שאנחנו, בהריון !"  "מזל טוב !!!"  צרחנו אני ובן זוגי, כשאנחנו מתנפלים עליהם בחיבוקים מקיר לקיר. "בשעה טובה !"  אני מוסיפה איחול ודומעת קלות  "יש לכם ילד !"  עירית, שוב האדימה, הפעם קצת פחות, ואמרה  "אז זהו ש… יש לנו שניים".  "מה שניים ???" אני ובן זוגי, שואלים יחד, בתאום מופלא.  ואז, שי,  בחור די שרירי, קם ברגליים רועדות ובקול חנוק, מכריז  "יש לנו תאומים" שמחה גדולה הציפה את הסלון הקטן… עוד קפה נשפך כיין, עוד עוגה נפרסה, ואז… האופוריה המוצדקת, פינתה את מקומה, לחרדה ושאלות, מוצדקות לא פחות.

טובים השניים מן האחד

 "איך אני… מה אני אמורה.. " גמגמה עירית  "איך יהיה לשניים מקום בבטן ?  נורא צפוף, לא ?   אני צריכה עכשיו לאכול בשביל שלושה ?   כמה קילו אני הולכת לעלות ?  ומה, אנחנו צריכים לקנות שני כדורים ?   ואני לא יודעת לשיר ושי לא רוקד, אז איך נרגיע להם את הגזים ?  ואם יהיו להם  גזים, באותו זמן ?  אחד אני אניק, אבל מה שי יעשה עם השני ?"   מבול השאלות, לא נתן לנו להשחיל מילה. הפעם היה זה שי, שהוסיף שאלות משלו, פרקטיות ומדויקות  "איך נכניס למעלית עגלה כפולה ?   ואיך היא תעבור פה בדלת ?   והם צריכים לישון יחד, או שאפשר בנפרד ? ומה קורה כשאחד ישן והשני מתעורר ?  או ההפך ?  מה יהיה ???"

נתנו להם לשחרר את הלחץ, כשאנחנו יושבים על הספה מולם, ומביטים בהם, מחייכים ומלאי הבנה.  "חברים, תביטו על הגוזל שלנו…" אמרתי כשאני מצביעה על העגלה  "רואים אותו ?  ישן כמו מלאך. ככה זה יהיה…"  "כן, פשוט זורמים עם זה וזה מסתדר…"  מוסיף בן זוגי את ניסיונו האישי, לדיון, כשהוא מטבל בהומור כהרגלו  "תגיעו קודם לגשר ואז, תחצו אותו. רק טיפה סבלנות, כי במקרה שלכם, זה שני גשרים" זה עבד. הפלדמנים פרצו בצחוק משחרר. "מקסימום… יש לנו את הנייד שלכם !"  מעודדת את עצמה עירית, כשהיא מכינה אותי "תתכונני… תקבלי הרבה צלצולים, כי אני בטח לא אדע מה לעשות !"  "את תדעי…" אני מרגיעה אותה. ברגע האמת, כולנו יודעים… הטבע דואג שנדע".

ואכן, הימים חלפו

הבטן של עירית הלכה וטפחה, הבדיקות היו תקינות והסריקות הראו הריון בריא ותקין. ואז… היום המיוחל הגיע. לפלדמנים נולדו שני בנים יפיפיים, שכצפוי, כבשו את ליבם מיד. כל דמיון כעת, בין חייה החדשים של המשפחה המורחבת, לחייה הקודמים היה מקרי ביותר.  נתחיל בלילות הלבנים, במשמרות על הכדור, שטיפת המוצצים לאחר כל נגיעה ברצפה, נמשיך בשעות הארוכות בסופר מול מדף הטיטולים, בחיפוש אחר המבצעים השווים, במכונת הכביסה שזעקה "הצילו", בקניית הרכב החדש, עם תא המטען הגדול, שבלע לתוכו את כל "ציוד החובה לתינוק", כולל שני כדורי פיזיו, את זה שהם קנו ואת זה שלוו מאתנו, וכלה בעניינים השוטפים של האכלה, רחיצה, הלבשה ועוד… וכל זה… כפול שניים.

כחברים טובים, תמכנו בהם ותרמנו מניסיוננו, ככל שיכולנו, כי ידענו שאלה ימים עמוסים עבורם, מתישים ולעתים מתסכלים. היינו רגועים, כי ידענו גם, שיש שם הרבה אהבה, ובמקום שיש אהבה, הקושי, גם אם הוא כפול, מתמוסס. ואכן, מיום ליום, הכל נעשה להם קל ומאושר יותר. כי כנראה בכל זאת, יש סדר וארגון איפשהו, והיקום לא נותן תאומים, להורים שלא ערוכים לגדל אותם. תשאלו את הפלדמנים.  כי ככה זה כשיש שנים…שתי ציפורים על הגג

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *