תפריט האתר

ילדים מיוחדים

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" כתבו כבר בשיר וזה תקף לגבי הרבה דברים. גם לגבי ילדים. הילדים שלנו. כלומר איך שהם נראים לנו, לא בהכרח זהה לאיך שהם נראים לאחרים. לא שזה מאוד חשוב איך הם נראים לאחרים, רק מעלה כאן הרהור ומחשבה, שלפעמים, מטבע האדם, אנו נותנים לזה משקל יתר…

זה לא סוד שהילדים שלנו הם הכי מיוחדים ומוצלחים

זה ברור. רואים את זה… כולם יודעים לקשקש. שלנו, יודע לצייר. כולם יודעים לברבר. שלנו, מדבר. כולם מטפסים על מגלשה. שלנו, גולש. וכן הלאה. הכי ברור ומוחלט ואין עליו וויכוח… זה שכולם חמודים, אבל שלנו, יפה. כמו שהטבע ברא וייצר לא מעט דברים, הוא ייצר גם את הרפלקס הזה… רפלקס ה "שלנו הכי" !   וכמו שיש לנו את מנגנון ההישרדות, כך יש לנו גם את מנגנון ה "יצרנו את הדבר הכי מוצלח". יצרנו לנו המשכיות משודרגת.

וילדינו אכן משודרגים. הם מתבגרים מהר מאתנו, הם טכנולוגיים יותר מאתנו, מהירי מחשבה יותר מאתנו… ולא רק בגלל שאנחנו מתבגרים ונשארים קצת מאחור, אלא פשוט בגלל שהם באמת כאלה… משודרגים. ומי רואה את זה הכי טוב ? אנחנו. ההורים. הרי יש לנו פרספקטיבה, אנחנו הרי רואים את ילדי האחרים, אז יש לנו למה להשוות. ואנחנו משווים. רוב הזמן. כי מה לעשות, יש לנו בילד אין, גם את "מנגנון ההשוואה", שהוא מנגנון טוב, כל עוד משתמשים בו על מנת להשתפר ולא על מנת להתעלות על האחר.. כמה פעמים שאלו אותנו "שלכם כבר אוכל מוצקים ?  שלנו כן…"   "הוא כבר זוחל ?  שלנו כן…" וכו'. כמה פעמים אנחנו היינו אלה ששאלו את זה ?  וכמה פעמים זה היה חשוב ?  אף פעם.

כל אחד והקצב שלו, כל אחת והמיוחדות שלה

ומה שאנחנו רואים ומחשיבים כ"מיוחד" לגבי ילדינו, לא בהכרח, מיוחד בעיני האחרים. על המקרר שלנו יש מלא יצירות אומנות שילדינו ציירי דור המחוננים, ציירו בגן. אז איך זה שצילה השכנה שנכנסת אלינו על בסיס קבוע כמה פעמים ביום להשלמת "כוס סוכר"… "שתי ביצים" וכו', אף פעם לא שאלה מי הצייר ?  או קי, יכול להיות שאומנות לא עושה לה את זה, יכול להיות, אבל זה על דלת המקרר !   היא אפילו לא רואה את זה. מבחינתה, המקרר שלנו עדיין בקרטון. ולא משנה העובדה, שלפעמים, היא בעצמה פותחת את המקר.

יש לנו ילד מנומס. כלומר הוא גדל להיות מנומס. קצת בהשפעתנו המודעת וקצת בהשפעת הדי. אן. אי. הוא אומר "תודה" ו"בבקשה". לא מדבר בפה מלא, לא שולח ידיים לצלוחית השוקולדים, אלא רק אחרי שמציעים לו. ביום ההולדת של החבר מהגן, כשהמפעיל מחלק בלונים בסוף המופע, הוא לא מתנפל עליו. הוא מחכה בצד בשקט ובסבלנות. כי הוא מנומס. אנחנו רואים בזה תכונה חיובית. אחרים לעומת זאת, יכולים לראות בזה חולשה, חנוניות, ויש כאלה שירחיקו לכת, עד כדי לשאול בדאגה "איך הוא יסתדר בחיים, אם הוא לא מתעקש על בלון ?"

בהמשך, מסיבת הסיום בכיתה, קיבל תפקיד. אומנם רק שתי שורות, אבל שתי שורות שלמות. כולל פסיקים וסימן קריאה. כול הילדים יקריאו את התפקיד שלהם מאוד יפה. שלנו, יקריא את זה "מקצועי" !  כי יש לקרוא ויש לקרוא… שתי השורות האלה, יוקלטו ויצולמו מכמה זוויות ואחר כך, התמונות כמובן יקשטו את דלת המקרר. צילה השכנה אגב, גם בזה לא תבחין.

כל אחד והמיודחות שלו

תמיד נראה כמה הילדים שלנו מיוחדים

נעקוב ונביט בהם מן הצד, בגאווה ובסיפוק. לעתים אפילו בפליאה. כפי שהורינו, בתקווה שהיו כמונו, הביטו  בנו. נביט בילדינו וננסה להגדיר, לעצמינו כמובן,  מה מייחד אותם…האופי  ?  הכישורים ?  הכישרון ?  השילוב של הכל יחד?   נביט בהם כשאנחנו אולי מקווים למצוא בהם את עצמינו ?  נפרגן להם מכל הלב, ניתן להם את הבמה, ולפעמים, בצניעות, באמת בצניעות, נפרגן גם לנו מעט כשנאמר "גם אנחנו היינו כאלה…" או "אתה רוקד בדיוק כמו שאני רקדתי…",  "גם אני הייתי מחזיק ככה את המספריים והייתי חותך מה זה ישר… בדיוק כמוך !"   ואז, הילד ישאל "באמת ?"  ואנחנו נענה בחיוב. ללא מילים. רק במבט מאשר וליטוף.

נעים לנו לדעת שיש לנו ילדים מיוחדים. המיוחדות שלהם נובעת קודם כל, מהעובדה הפשוטה, שהם שלנו. מכאן, כל תכונה, יכולת, כישרון… הם בונוס. ותמיד יש להם איזה בונוס. לכל ילד יש את המשהו המיוחד הזה, שאותו נרצה כמובן לחלוק ולשתף עם כמה שיותר. כמה פעמים מצאנו את עצמינו מפצירים בהם מול האורחים "תראי להם איך את עושה גלגלון !"  או "לך תביא את החליל, סבתא חייבת לשמוע איזה יפה אתה מנגן את "יונתן הקטן !"  וזה בכלל לא משנה שהגלגלון הוא לא בדיוק גלגלון, אלא איזו התרסקות אליפטית, וש"יונתן הקטן", הוא בעצם איזה זיוף בלתי ניתן לזיהוי… מבחינתנו הכישרון נמצא שם בשני המקרים והוא מרקיע שחקים. ולא כי אנחנו מעמידים פנים, או משקרים לעצמינו, או לסבתא… אלא מפני שאנחנו באמת חושבים ככה. כי הם, הילדים שלנו, והילדים שלנו מוצלחים. תמיד.

ילדים מיוחדים

לפעמים, אנחנו מפספסים חלק מהמיוחדות הזאת שלהם

או בגלל שהם מופנמים, צנועים, לא משתפים, או סתם כי בתוך המרוץ היום יומי, לא שמנו לב, או לא הבחנו עד כמה שזה מיוחד. הגננת או המורה, כן הבחינו והן מסבות את תשומת ליבנו… "אתם יודעים שיואבי שלכם יהיה אדריכל, כן?"  תשאל הגננת כשנבוא להוציא את יואבי מהגן "הוא בנה היום ארמון מקוביות, ארכיטקטורה במיטבה !"  ואנחנו נתפלא, "באמת ?  לא ידענו…"   ובאמת איך נדע ?   בבית, יואבי לא משחק בקוביות. כי פשוט אין לנו קוביות !   וכל הדרך הביתה נהלל את יואבי על הקונסטרוקציה המופלאה שהשאיר בגן, נהלל את עצמינו על הילד המוכשר שהבאנו לעולם, וגם נשתעשע במחשבה או בתקווה של "אולי הוא באמת יהיה אדריכל…"

יש גם מיוחדות מופנמת ורדומה כמו כישרון כתיבה למשל, שיצוץ ויבוא לידי ביטוי באיזה פתק שהילד ישאיר לנו על השולחן במטבח בוקר אחד ובו חמשיר אהבה, או תודה שחיבר במיוחד עבורנו. לאחר שנתרגש מהמילים החמות, נופתע מיכולת הכתיבה שלא הייתה ידועה לנו עד כה ולאחר שנתרגש גם מזה, ונברר שהילד מסכים כמובן, נרים טלפון למישהו, לא חשוב למי, לכל העולם למשל… ונשתף "תשמעו מה כתבו לי הבוקר…"

כי כאלה אנחנו. מתרגשים ומשתפים. וחשוב לנו שיידעו שאנחנו מגדלים בבית, מיוחדים. מה שהרבה יותר חשוב זה, שהילדים עצמם יידעו את זה. שהם מיוחדים. לכן, הם הראשונים שאמורים לשמוע את זה מאיתנו. לפעמים מספיק שהם יהיו היחידים שישמעו את זה. מין סוד כזה בינינו ובינם. משהו כמו "הי, אתם יודעים שאתם מיוחדים, נכון ? עכשיו בואו לחיבוק".

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *