תפריט האתר

חופש זה לא עונש

חופשה על פי ההגדרה במילון, היא "הפסקה מהמחויבויות השגרתיות", כלומר מנוחה, שקט, שלווה. לא כתוב במילון, אם זה תופס, גם כשיש לך שני ילדים קטנים, אחד במעון ואחד בגן, שעוד מעט יוצאים לחופש. ובכן, מניסיון, זה לא תופס.

אני מדברת על חציו השני של חודש אוגוסט, החם והמהביל. זה הזמן ששני הבנים בבית. ככל שהזמן התקרב, כך עלה גם מפלס החשש הלחץ. מה יהיה ?  איך נעבור את זה ?  איך נעסיק את הגורים האנרגטיים ?  הרי להעסיק אותם, דורש שפע של אירועים, ארגון מופתי, לו"ז צפוף ומדויק, אנשים רגילים לא יכולים לארגן את כל זה, ברור שצריך חברה שמתמחה בזה. ובכן, הפתעה… מסתבר שאנחנו החברה.

לא חיכינו לחופש הגדול וכבר פתחנו חמ"ל

בן זוגי בתפקיד קצין המבצעיים ואני בתפקיד מש"קית חוויה. דבר ראשון, ביטלנו תוכניות, עבודה, פגישות, במטרה לפנות עבור הילדים, את השבועיים הבאים עלינו בסערה. בן זוגי שירטט טבלה, מפות, כולל דרכי גישה והימלטות, והתחלנו לשוטט באינטרנט במדורי ה"הצילו", במטרה למלא את אוגוסט בתעסוקה ועניין לגורינו המובטלים. האמת, הרשת הייתה מלאה באפשרויות, דבר שגרם לנו לסחרחורת קלה. אבל התגברנו וחרשנו אל תוך הלילה, אתרים ומודעות החל מ "חופש לזאטוט, קל ופשוט", דרך  "הנגר האטרקציות הגדול" וכלה ב "חופשה חלומית לשבלול ולשממית". תודו שבאתר האחרון, ישב קופירייטר יצירתי במיוחד…

לאחר סינון שלל האפשרויות, הכנו רשימת פעילויות מגוונת, שתשאיר את הקטנים פעורי פה ואותנו, כנראה, בלי כוחות. כמובן שהשווינו את הרשימה לרשימות של חברינו, שגם הם חרשו את הרשת ימים ולילות והתברר לנו, שהתוכנית שלנו הייתה די צנועה, לעומת תוכנית החומש של האחרים.

והנה הרגע מתקרב ואנחנו, בפיק ברכיים, למרות שעשינו את כל ההכנות הדרושות. היינו כבר מצוידים בלוח אירועים מפורט, תאריכים, כתובות, וויז מעודכן, ציוד לאוטו, ציוד על האוטו, ע"י האוטו ואפילו מתחת לאוטו, קופסאות אוכל עם אוורור, עם סגירה הרמטית עם מצע סיליקון נגד עובש, תרמוס למים חמים, קרים ואחד לפושרים, כיסאות לים, לבריכה, לפעלתון, לקונצרט, ציוד החתלה, תיק עזרה ראשונה, שניה ושלישית, קונסרבים, תאורת חירום, גזיה, כבל גרירה, סגרנו את כל הפינות, כך שאין סיכוי שנזדקק למשהו וניתקע בלי. כי ככה זה, חברת אירועים אחראית, חושבת על הכל… חוף הים

היום הגדול הגיע הילדים יצאו לחופש וגן האירועים נפתח לקהל הרחב

האירוע הראשון, בריכה, נקבע למחרת בבוקר. אנחנו משפחה אחראית, לכן בשמונה בערב, הילדים היו כבר במיטה, אחרי אוכל, מקלחת, סיפור, חיבוק לפני בכי, חיבוק אחרי בכי וחיבוק מסכם. ערימת הציוד לבריכה, הייתה מונחת כבר ע"י הדלת, ועליה רשימה מלאי, לבדיקה אחרונה לפני היציאה. גם אני ובן זוגי כיבינו את האור בחמ"ל והלכנו לישון מוקדם,

פקחנו עיניים עם ציוץ הציפורים, עלינו על בגדי ים והערנו את הילדים. הגדול קם מיד, וכבר החל לחטט בערימה שעל יד הדלת, בודק אם לקחנו את המצופים האהובים עליו. לקחנו. הגור הקטן לעומתו, התקשה להתעורר, והייתה לו סיבה. לסיבה קוראים חום. חיבקנו את גופו הלוהט ומיד חיברנו אותו לסירופ להורדת חום, בטעם תפוז. הבן הגדול, לאות הזדהות, ביקש שנקלף לו תפוז. תפוז לא היה, אז קילפנו לו בננה. במהלך היום החום עלה וירד ורק לפנות ערב, נעלם כלא היה. גם תוכנית הבילוי ליום הראשון, נעלמה יחד איתו. ככה זה בחברות אירועים… כל תוכנית, היא בסיס לשינויים.

למחרת, היה מתוכנן לנו קונצרט קלאסי לגיל הרך, על הדשא בפארק הנדיב. חשבנו שקצת תרבות לקטנטנים לא תזיק. בערב, החלפנו את הערימה שעל יד הדלת מערימת בריכה, לערימת קונצרט, שזה כבר ציוד שונה. מלבד הציוד הבסיסי ליציאה מן הבית, זה כולל גם שמיכת פיקה, כילה, סלסילת לחם, סלסילת פירות, סלסילת עוגיות, ספריי נגד יתושים, ספריי נגד דשא וספריי נגד ספריי… בקיצור, כל מה שמוצארט היה לוקח איתו לפיקניק בטבע. חום לא היה, גם לא כאב בטן, או גרון, לכן אחרי השקמה ורוטינת בוקר רגועה, היינו באוטו בדרכינו לקונצרט. הגענו, פרשנו את הפיקה, סידרנו יפה את הסלסילות והמתנו לכניסת המנצח. הכל היה מושלם, עד לצליל הראשון של הכינור. הקטן, מהבהלה, עף לאחור יחד עם קערת העוגיות, ואילו הגדול, אטם את אוזניו כשעל פניו מבט של "הרגע מיציתי את האירוע!" תוך שניה קיפלנו את הפיקה ושעטנו לכיוון הבית. הבנו שהגורים שלנו, לא ממש מתחברים לז'אנר הקלאסי.

שקט ושלווה

 

כשהגענו הביתה, הילדים פרשו לחדרם ואילו אני ובן זוגי, קיימנו ישיבת צוות דחופה, על מנת לברר "פנינו לאן" ?

יומיים של שיבוש תוכניות, חייב הערכות מחדש. ליום השלישי תכננו לצאת בצהריים לפארק חבלים אי שם בצפון. שמענו שספורט אתגרי, עוזר מאוד להתפתחות הילד. ולמה רק בצהריים ולא מיד עם ההשכמה ?  כי בבוקר, אמור היה להגיע אלינו המקרר החדש שקנינו.

למחרת בבוקר, משאית גדולה עצרה מול השער ושני גברתנים הורידו את המקרר החדש. הגורים שכבר היו ערים, הביטו בסקרנות בפעולת הפריקה ובסקרנות גדולה יותר, בארגז הקרטון הענק, שבו היה ארוז המקרר. זאת הייתה נקודת מפנה שהפכה את כל תוכנית האירועים, שכל כך השקענו בה, ללא רלוונטית.

ברגע שהמובילים נסעו עם המקרר הישן, הגורים קפצו אל תוך הקרטון הענק בשאגות שמחה, גדולות יותר מאלו של קולומבוס ברגע שגילה את אמריקה. שעת ארוחת הערב והמקלחות הגיעה והם, עדיין בקרטון. רק לאחר הבטחה מפורשת, שלמחרת יוכלו לחזור אליו, הסכימו השניים לצאת אל הציוויליזציה.

למחרת, הקרטון הפך לצוללת. יום לאחר מכן, למערת נטיפים, אחר כך למרתף קסמים והדמיון, עבד שעות נוספות. בן זוגי חתך והדביק וחיבר ואני, צבעתי וקישטתי והילדים, לא היה מאושר מהם. פתאום גם הפאזלים נכנסו פנימה והכדורים הצבעוניים, החישוקים, הקוביות ועוד צעצועים שלא היה לנו מושג, איפה היו עד עכשיו ואיך נזכרו בהם.

וכך, בילינו ארבעתנו שבועיים מופלאים בתוך קרטון של מקרר. כמובן שכל קשר בין הבילוי הזה, לבין תוכנית הפעילות הגרנדיוזית שארגנו מראש, היה מקרי בהחלט. זנחנו את המופעים, ההפעלות, פארקי המים והאתגרים, לטובת הביחד הפשוט. ביחד של פעם. בילוי משפחתי של הורים ושל ילדים, שכל מה שהם רוצים זה חום וביטחון. ואת זה היה בשפע בתוך הקרטון.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *