תפריט האתר

הידע הקדום

בגילוי לב

אף אחד לא הכין אותי לכך, שכל מחלת ילדים אפשרית, שקיימת בעולם הזה, תפגוש את הרך הנולד שלי. אני רוצה להדגיש, אני לא אימא לחוצה וגם לא איסטניסטית. אבל כשאתה מוצא שוב ושוב את התינוק שלך, עם חום שיעול ושאר מחלות, אתה מתחיל להרגיש שאולי יש משהו, שאנחנו לא עושים נכון. אולי חלב האם שלי לא מספיק מזין אותו ? משהו בחלב, לא מחסן את מערכת החיסונית שלו כנראה וזה להפך לגמרי, מכל מה שאומרים על חלב אם. אז איך זה, שדווקא הבן שלי לא מתחזק לו מחלב האם שלי וחולה כל שני וחמישי ? ותוך כל אי הוודאות הזאת, אני ממשיכה ובודקת, האם משהוא בקירות הבית לא טוב ? מחפשת סימנים לטחב ורטיבות בקירות. זה יכול להעיד על כל מיני בקטריות, שלא מיטיבות עם המתגוררים בבית. מטהרת אנרגיות, משנה את החדר על פי הפנג שוואי, אבל שום דבר לא עוזר. הבן שלי חולה שוב ושוב ואני, לאט לאט מאבדת כוחות. גם בגלל חוסר הודאות והדאגות וגם כי זה דורש ממך כהורה, להיות שם עבור התינוק שלך, הילד שלך, שגם ככה הגיח לאוויר העולם לא מזמן. כשהכל שונה וחדש, צריך להכיל את כל מה שחש, רואה מרגיש ומכיר. פתאום, כל עולמו השתנה. הוא לא מרגיש כתמול שלשום, הוא מרגיש חולשה, עייפות, חוסר תיאבון, בלבול. ואת, עומדת מולו לפעמים חסרת אונים, לא פחות ממנו.

ידע מוקדם

ההבדל הוא, שאני יכולה לבוא לידי ביטוי ואילו הוא, או שהוא נועץ בי עיניים גדולות ושואלות "אמא, מה קורה לי ?" או שהוא פורץ בבכי וצרחות עד השמיים… וכל מה שעובר לי בראש הוא, איך אני יכולה להיות שם עבורו ? איך אני יכולה להקל ? כבר למדתי, שיש תינוקות שחולים יותר מהאחרים וזה חלק מהדרך שלהם, לחזק את המערכת החיסונית. אז אני בחרתי בימים שכאלה, שאנחנו חיים יחד, הוא עלי ואני איתו, כמו אימא קנגורו. לא זזה מטר ממנו והוא, נצמד עוד ועוד. ההרגשה שלי, זה שהגוף והנשימה שלי, נותנים לו ביטחון, כשהוא בחוסר ביטחון שכזה… ואני יכולה להרגיש את הגוף שלו והנשימה שלו, נרגעים נוכח ההיצמדות. ואנחנו בריטואל כזה… קופת חולים והביתה, טיפת חלב והביתה… זה הפך להיות חלק מהשגרה שלנו.

resized_444

אני שם בשבילו, בעייפות, במתח, בלחץ, בכל מה שצריך, כדי לתת לו מקום להבריא להתחזק. באחד הימים, תוך כדי משחק אני מזהה אצל הבן שלי, כמה כתמים מוזרים על העור, באיזור הלחי והצוואר. אני קוראת לבן זוגי ושנינו מודים האחד בפני השני, שאת הכתמים האלה, לא ראינו מעולם. מאחר ואנחנו אנשים לא כל כך לחוצים, אנחנו מסכמים, שניתן לזה כמה ימים, נתבונן, ואם ייצא, במפגש הבא עם רופאת המשפחה, נשאל לגביהם. במפגש הבא, כשרופאת הילדים רואה את הכתמים, היא שולחת אותנו לרופאת עור. אנחנו קובעים לנו תור, בשלווה ובידיעה, שנקבל משחה שתעזור לנו ועוד שבוע, הסיפור מאחורינו. אנחנו נכנסים לרופאת העור, לא מספיקים להתיישב ולהראות לה את הכתמים, והיא כבר רצה לקראת הבן שלנו, עם עט, לוחצת על הכתם שעל הלחי ומרפה ואז… בפרץ היפראקטיביות ואנרגיה מוגברת, היא מודיעה לנו "יש לבן שלכם מחלה מאוד נדירה. זה סוג של ריבוי תאי היסמינים על העור. אני שולחת אתכם לבית חולים לעשות ביופסיה" וזה, כשאני ובן זוגי, עדיין מתנשפים מהמדרגות ומנשיאת הסל-קל הכבד כשילד בן שנה בתוכו… והיא עוד מוסיפה ואומרת "גם לבת שלי יש כזה. זאת מחלה מאוד נדירה. יש 10 מקרים כאלה בעולם".

resized_222

אני מרגישה שלבנה נפלה על הראש. בקושי מצליחה לנשום ולהתאושש, גם מהידיעה וגם מהאנרגיה של הרופאה. ואיזו דיאגנוזה זאת, עם עט ? לפחות הייתה מאבחנת עם עט פרקר שווה, ולא כזאת שקונים בשלושה שקלים. אני שואלת בזהירות יתר "האם אפשר אולי לקרוא משהו על זה ? אולי באינטרנט ?" הרופאה ממשיכה באותו קו אנרגטי, בידיעה מוחלטת ובתרועת ניצחון, שעלתה פה על מחלה נדירה ומיד מבטלת את דברי. "באינטרנט, את תקראי שזה סוג מסוים של סרטן, אבל זה לא ממש סרטן" אני מרגישה שהחוש הקדום שקיים בי, מתחיל להתעורר. יחד עם האסרטיביות שלי, אני נעמדת על שתי רגליי, מרגישה את המבט של בן זוגי, שמלווה את תנועת גופי, חשה בגבות שלו שעלו למעלה, בציפייה דרוכה ובאהדה, לראות מה הצעד הבא שלי ? אני חשה את תמיכתו ואהדתו והמחשבות שכרגע, אני ניצבת מול רופאה שלמדה כל כך הרבה שנים, לא ממש משנה עבורי. משהו בתוכי, הלב שלי, יודע שזה הזמן לעצור ולא להיחפז. לא לרוץ. "אני ואת לא באותו קצב ד"ר, אני מבקשת ממך לעצור את דהירת הסוסים. אני אימא שמרגישה, שיודעת, אי אפשר להתעלם מאינסטינקט. אני לא לוקחת עדיין את הבן שלי, לשום ביופסיה. אני צריכה לבדוק מה זה אומר עבורנו. אנחנו רוצים לעכל את הרעיון רגע !!!!" הרופאה, מורידה את המשקפים. זה הרגע הראשון, שאני חשה שהיא פתאום שקטה ורגועה. אולי נדבקה בשקט ובהחלטיות שלי… עד היום, אני לא יודעת אם המבט שלה, היה מבט של "הנה, עוד אימא מטומטמת שעושה שטויות" או שפשוט היה מבט של בהלה, מההחלטיות והגברת עוצמת הקול הפתאומית שלי. אולי הרגישה שעברה את הגבול שלי ? את שלה ? בדרך הביתה, הייתה הסכמה בינינו, שמחכים.

resized_33

ביופסיה, תמיד אפשר לעשות. זה ילד שהגיע אלינו אחרי תשע שנים, נקבל אותו איך שהוא. נטפל בו באהבה ויהי מה. הסקרנות הבלתי נסבלת של האדם, גרמה לנו כמובן להיכנס לאינטרנט ולהיחשף למחלה נדירה, עם כתמים וסימפטומים, שחולפים להם מתישהו, או שכן, או שלא. הילדים הסובלים ממנה, נראים כמו "נמר חברבורות". פצעים, שצריך לטפל בהם, דימוי עצמי ירוד, ועוד ועוד אתגרים, שנצטרך בהמשך לעבור ולהתגבר עליהם. אנחנו ממשיכים לנשום, לקבל ולעכל את המידע ואני, כל הזמן הזה, בסוג של אמביוולנטיות. מצד אחד, מבינה ומקבלת ומצד שני, מרגישה מתוך הידע הקדום, שמשהו לא מסתדר לי ולא נותן לי מנוח. וכך, אני ממשיכה בחיפושים ונכנסת לאחד הפורמים ופתאום, מוצאת אימא אחת לילד, שחולה במחלה הזאת. אנחנו מתכתבות ומדברות בטלפון. היא נותנת לי המון מידע, היות וזאת מחלה נדירה והיא כבר בתהליך, רופאים ופרופסורים… היא מתארת, משתפת ואני, כל הזמן הזה מקשיבה ומרגישה, שאנחנו לא מדברות על אותו הדבר… והימים חולפים. ביני לבין בן זוגי, הייתה הסכמה משותפת של להרפות. וראות מה יקרה. שבועיים לאחר הגילוי המטלטל, אנחנו נוסעים ברכב, בדרכנו מתל אביב הביתה, אני מסתכלת על בננו, פלא הבריאה, ורואה שצצו להם עוד ועוד כתמים על הפנים והצוואר. אני מרגישה, שבדיוק באותה השנייה, גם בן זוגי קולט את המצב ורואה את אותם כתמים שאני רואה. העיניים שלנו נפגשות דרך מראת הרכב, בהבנה ברורה, שלמען השלווה ובריאות המשפחה, עלינו ללכת למומחה, וכמה שיותר מהר. אני. שידועה באסרטיביות שלי, מצליחה למצוא תור עוד באותו היום, לאחד מרופאי העור הטובים בארץ, בשעה 21:00 ברמת השרון. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו, נוסעים שוב לכיוון תל אביב, בפעם השנייה באותו היום, אך מה לא עושים בשביל הילדים ובשביל הספק ? ואיך אפשר להפריח חששות ואי בהירות, אם לא ככה, בלדעת ? סיכמנו בינינו, שלא מספרים לרופא על הדיאגנוזה שקיבלנו ופשוט מקשיבים למה שיהיה לו לומר. הדקות שחיכינו בחדר ההמתנה שלו, היו נצח נצחים. כשכבר נכנסנו לחדרו, מרוב לחץ, לא יכולנו להגיד שום דבר. גם מהפחד וגם מהדריכות. רק הראנו לו את הכתמים. בשקט. הוא הביט בכתמים ושאל "יש לכם חיות בבית ?" אמרנו לו יחד, כמו מקהלה מתוזמנת מראש "כן כלב וחתול, למה ?" "כי זאת אלרגיה לחתולים" כך אמר, פשוט. אני משחררת אנחת רווחה עוצמתית, מלווה בדמעות עם מליחות יתר והוא, מסתכל עלינו ושואל "למה, מה אמרו לכם שזה ?" סיפרנו לו בקצרה והוא הוסיף "אכן, עין לא מיומנת, יכולה לחשוב שזה מה שנאמר לכם" אז מה קורה עכשיו ?" שאלתי, כשהאוויר חזר לריאות שלי, באופן שווה ומבוקר "להוציא את החתול מהבית ?" "ממש לא !" אומר הרופא, עם חיוך ועיניים טובות "אנחנו נחזק את המערכת החיסונית, יחד עם החתול, שישאר בבית. הנה… משחה לכתמים" בדרך לבנימינה, בן זוגי ואני, רק נשמנו. השקט הזה, היה בהלימה עם קצב הנסיעה. לא האשמתי אף אחד בתהליך, בדרך שנעשתה. אני מעדיפה להסתכל על הכוס המלאה. שמחתי שיש בי עדיין את היכולת, להקשיב לידע הקדום, שקיים בי. הטלטלה הייתה גדולה ועצומה, אך ידענו לקחת לנו את הרגע, שבו עצרנו את הכל ונתנו לתחושות להציף, לרגשות, לכעסים, ולסימני השאלה להיות…

לכתבות מגזין נוספות, היכנסו לכאן

לכתבות נוספות של איריס זינגר להיות הורים

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *