תפריט האתר

הוריקן בזוגיות

הבטחתי לעצמי, שאעשה הכול, על מנת שלא אגיע לגיל חמישים, ואתהה אם ההוא שמסתובב בבית, זה אותו אחד, שגרם לי בעבר לפרפרים בבטן, בכל פעם שהביט בעיניי… בעלי.

זו המנטרה, שהייתה לי, מהיום שנכנסתי להריון. היות שכבר הייתי בהריון הבנתי, שאנחנו לקראת הוריקן זוגיות… עליות וירידות הורמונאליות, חוסר חשק לעשייה, לשיתוף, לדיאלוג. אני זוכרת, שכשנכנסתי לשבוע ה 42 , כולם המליצו לנו על סקס, לזירוז הלידה… חחחח, אני ממש לא יכולתי לסבול, שמישהו נושם לידי, או אפילו מצל עליי, כל הגוף שלי קדח מההורמונים !  אז סקס ?  ואחרי הלידה, את ממש מרגישה "סקסית", במיוחד אם יש לך תפרים של קיסרי, או טחורים, חזה בגודל עצום ונדנדת הורמונים… פתאום את ככה ורגע אחרי, את כבר אחרת… ואת מנסה לנווט, מנסה להשיט את ספינת האימהות.

קראתי פעם, שמדענים כתבו, שהאהבה בזוגיות דועכת תוך שמונה עשרה, עד שלושים חודשים. תוך כדי קריאת המאמר הנ"ל, אני, בהריון מתקדם, לקחתי יוזמה ואמרת, אצלי זה לא יקרה. אני אקח אחריות אישית, כדי לשמר את מערכת היחסים שלנו, כדי לשמור על הזוגיות, למענינו ולמען ילדיי.

להיות הורים

אני מודה, האתגר הזה לא פשוט, היות שתוך כדי תנועה, הכול משתנה. אנחנו משתנות, הגוף תופס כיוון אחר, הרגשות שלנו תופסים נפח, את מתחילה לעשות דברים מוזרים ולא הגיוניים, לדוגמא : כשחזרתי עם בני בכורי מבית החולים, מצאתי את עצמי בלילה הראשון, רצה אחרי יתוש, כל הלילה, על מנת שלא יעקוץ את בני וכשלא הצלחתי לתפוס אותו, דמעות הציפו את עיניי. איך אוכל להפקיר את גופו של בני ולאפשר ליתוש, לעקוץ את לחיו המושלמת ?

פתאום דברים, שבעבר לא היו חשובים לי, עכשיו מאוד חשובים, חלוקת המטלות, פעם זרמתי עם כל מה שקשור למטלות, הכול נעשה בזרימה ופתאום, הכול היה חייב להיות על פי דרכי, בתזמון שמתאים לי !  יש פה רך נולד, חייבים לגדל אותו וחס וחלילה, שנעשה פה איזושהי טעות… הרי זה יכול להשפיע על כל חייו !  רק לא ממש שמתי לב, שהקצב של בן זוגי אחר וגם לו יש השקפת עולם ודרך משלו, לגדל את ילדינו … מה הוא בכלל מבין, הרי לנו האימהות, יש בעלות על ידע קדמוני בגידול, אנחנו ילדנו, מה הוא מבין ?

הוריקן בזוגיות

ואז הגיע רגע שייחרט בליבי לעד… בני צרח, בכל פעם שראה אוניברסיטה ונרגע כששכב תחת עץ, על הדשא. זה הרגע בו הבנתי הבנה עמוקה, שאולי יש משהו אחר, משהו נסתר, שלא מספרים אותו בגידול ילדים… יכול להיות שלא ממש הקשבתי לו ?  ושאולי לא מתאימה לו האוניברסיטה ?  איזה ילד חכם יש לי, נהנה ממובייל, שמגיש לו הטבע. כשבני חיבר אותי אל הטבע, הכל השתנה  ובעיקר, הבנתי כמה לא הקשבתי, לא רק לעצמי, גם לו. אנחנו חייבות להודות, שגם בן הזוג שלנו, משתנה. גם לו יש רצונות, מחשבות, פחדים, גם הוא רוצה לבוא לידי ביטוי ואנחנו לפעמים, אפילו לא שמות לב לזה. גם לו יש חלק בילד הזה, זוכרות ?  זהו פרי האהבה המשותף שלנו…. כתבתי על ההוריקן ?  זו רק ההתחלה…

אז באמת בהתחלה, היה לי קשה מאוד לקבל את השינויים. ניסיתי להילחם בהם. ניסיתי לחזור לחיים ולהתנהל, כאילו כלום לא קרה. בסך הכול נולד תינוק והחיים, פשוט צריכים להמשיך אותו הדבר. תינוק הגיע. זה הכול… והכל התמוטט. טינה, עויינות ולחצים אדירים, מריבות בנוגע לחלוקה הוגנת, תחרותיות, מי עובד קשה יותר, את בבית ?  או בן הזוג, בעבודה ?

להיות הורים

דרך החיבור לטבע, הבנתי שאם אנחנו כבני זוג, נסרב להבין ולקבל את השינויים הללו, אנחנו פשוט נחמיץ את ההזדמנות שלנו, כבני זוג, לצמוח יחד עם ההורות שלנו. האפשרות הראשונה, פשוט הרסה כל חלקה טובה, במערכת היחסים והבנתי, שצריך ומהר, לעשות ריסטארט ותאום ציפיות חדש, שינוי חוזה. הברירה תמיד בידינו. עצרתי, הכלתי, קיבלתי… פשוט הבנתי את המצב והכל בזכות אותם רגעים, שבהם הבן שלי צעק, בכל פעם שראה את האוניברסיטה ונרגע, כששכב על הגב וראה עצים ושמיים. הכול בזכות אותו מבט שהביט בי ואמר, אתם עושים משהוא שהוא לא נכון. תראי מה מתאים לי, אימא. פתאום נפל לי האסימון, שיש דרך אחרת… שקיים משהו אחר, שלא חייבים להיכנס לסחרור ההוריקן… דברים משתנים, זה נכון, אבל מלחמה, זוגיות והורות, לא הולכים יחד.

 למה להגיע למצב שהאהבה חסרה, האינטימיות כבר לא קיימת ונישאר רק כאב לב גדול ורצון להחזיר את הגלגל לאחור. הרצון של שנינו, שהילדים שלנו יחוו אהבה בבית, היה אחד מהערכים החשובים לנו. אנחנו כבני זוג, מאמינים  שהכול מבוסס על אהבה והילדים לומדים מההתנהגות שלנו. הבנתי, שאנחנו מודל החיקוי. החלטתי להקשיב, לא רק לעצמי, אלא להקשיב לשותף המלא שלי, בן זוגי לילדיי, ויחד, יצרנו את ריקוד ההורות המאפשרת ופיתחנו מיומנות של תקשורת. לא חיכיתי שבן הזוג שלי ישתנה, יזמתי שינוי. ערכנו תאום ציפיות מחודש, ערכנו חלוקת עומס חדשה, נתנו לגיטימציה לרעיונות, האחד של השני, שמרנו האחד על השני מאויבים חיצוניים ואימצנו "כן" לקוני, כשבאה עצת אחיתופל, מאחת השכנות. כבר מעצם הקבלה שלנו את השינוי, החל לזרום אוויר חדש ולא תאמינו… גם החלב אם שלי, זרם לו בחופשיות.  מצאתי עצמי פחות עייפה, שמה לב פתאום לפרטים, ההומור חזר למשפחתנו, תיאמנו מפגשים וגם אם לא ממש הצלחנו בכל המטלות, הדבר הכי חשוב היה, לעטוף את הבית ואת ילדינו,  באהבה ולייצר מודל חיקוי, על מנת שהילדים שלנו, יוכלו ללמוד מאתנו. והיום, בכל פעם, כשבן זוגי מביט לי שוב בעיניים, הפעם אין את אותם פרפרים… את הפרפרים החליף משהו אחר… ידע, שיתוף, משהו בוגר, עמוק… אני קוראת לזה אהבה.

מאת: איריס זינגר, מטפלת ומלווה תהליכי התפתחות, באמצעות קערות טיבטיות, מנחת סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות, מלמדת תקשורת דרך מוסיקה

לכתבות להיות הורים נוספות >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *