תפריט האתר

הוא עוד יתרגל על הידיים

תשעה חודשים, אני סוחבת את העובר בבטן. תשעה חודשים ! לא קל לעמוד, לשבת, לשכב… שלא לדבר על הצרבות והבחילות. אני מסתובבת בין האנשים, עם חיוך מטופש של בננה בשלה על הפנים. הכל כרגיל, הכל נפלא, אני בהריון ! ואני סוחבת. העובר כבד והזמן ארוך. תשעה חודשים, בקושי יכולה לשבת… וכשאני עומדת, אני בדום מתוח. העוברים אצלי, שיהיו בריאים, ארוכים. אחוזון 97 ! והם יושבים לי, מועכים אותי מבפנים, ממפתח הלב, לכוון הצוואר ומהסרעפת, לכיוון עצם הזנב. נוגעים בעצב, ששולח כאבים לרגל. אז דום מתוח וצליעה, מאפשרים לי קצת כניסת אוויר לריאות… והכל, בגלל האבא. אני נמוכה והאבא גבוה. לא פעם, מצאתי את עצמי ממלמלת: "בגלגול הבא, אמצא אבא נמוך יותר…" לא רק אני מתלוננת שקשה לי גם חברות שלי בשבוע 32, 35, רוצות כבר להפסיק לסחוב. קראתי באיזשהו מקום, שהריון לוקח 42 שבועות… התפללתי שזאת ידיעה שגוייה. מה עושות נשות השבטים, בלי מזגן, עובדות את האדמה, בחום, בקור… הרי גם הן סוחבות… אבל הן, שרות, רוקדות ! ואני, שנמצאת בסביבה תומכת, מתלוננת "הצילו קשה לי כבר לסחוב"… כדי להקל על הסחיבה, מצאתי את עצמי ביוגה לנשים בהריון , פילטיס, התעמלות, קבוצת הליכה… ואני בעצם, כל הזמן חיפשתי קבוצת שכיבה ! קבוצת ערסול ! אינקובטור לאימהות, עד הלידה. לנוח, כי כבד לי…

בלוג 9 תמונה 2

 

אני מחשיבה את עצמי, לאישה מאוד יסודית וכנראה שגם את ההיריון, לקחתי מאוד ברצינות. השבועות הלכו ועברו להם 38, 39, 40, 41 … ואני, עדיין בהריון יסודי. כולן מסביבי כבר ילדו ואני, עם הבטן הענקית, מנסה לחשוב מה לא בסדר איתי ? היועצים והנשמות הטובות, מסתכלים לי על הבטן וקובעים "את ממש נראית כבר מבושלת !" ממתי נהייתי תבשיל ? והם גם מודיעים לי "אין, הלילה את יולדת, רואים את זה !" הלו, ראיתם משהו שאני לא ראיתי ? והם גם מייעצים "תלכי הרבה זה, ממש עוזר !", "תעלי מדרגות, זה פותח את האגן !", "סקס ! סקס הלילה ומחר הוא בחוץ !", "שמן קיק, ואת יולדת !"…

אז הלכתי. מה זה הלכתי… מסע כומתה, סובב בנימינה ! עליתי וירדתי את כל המדרגות האפשריות, מכירה כבר כל מדרגה באופן אישי ! וככה, נוטפת זיעה ומנסה לנשום, עם עובר על הסרעפת, אני הולכת, עולה, סוחבת, נסחבת, וכל מה שאני בעצם רוצה, זה רק לנוח ! וסקס ? כשאני עם בטן בגודל הר תבור ומרגישה כמו מערבל בטון ? הצילו ! איך אפשר ? אבל מה לא עושים על מנת לקדם את הדברים… ושמן קיק ? לשתות שמן קיק ??? יסודית יסודית, אבל גם לי יש גבול. ויום עובר ועוד יום… והגענו לשבוע 42. אני והעובר. ואני עומדת להתפוצץ ! חושבת לעצמי "כמה עור יש לבטן הזאת ?" בעודי יושבת על ספסל בגינה ומנסה לתפוס קצת אוויר חוץ, כי את זה שבבית כבר גמרתי, עוברת חברה, נשמה טהורה, מביטה בי ואומרת "דיקור סיני ואת יולדת !" האמת, שכבר הבנתי שאין לי מה להפסיד וקבעתי לי תור ל 17:00. בדרך אליו, צוחקת ביני לבין עצמי, "איך מחט קטנה, יכולה לעורר לידה גדולה ?" אבל כל בלון, כשפוגש מחט, מתפוצץ, לא ? הגענו למדקר הסיני. שתי מחטים והצחוק התחלף לבכי. כנראה שמשהו באמת השתחרר שם. וככה, מצחוק לבכי, מבכי לצחוק… שעתיים אחר כך, אני מתחילה להרגיש צירים ! ואני מאושרת ! עוד רגע אני יולדת ! עוד רגע, אביא לעולם את בנינו, פרי האהבה שלנו והסחיבה האין סופית הזאת, תסתיים !

בלוג 9 תמונה 1

 

אז זהו, שלא. זה לא עוד רגע ! אצלי, הכל קורה לו בקצב שלו. אני יולדת לאט. "לוקחת לי את הזמן" כמו שאומרים. 25 שעות, ליתר דיוק. ואז, התרחשה הלידה. נולד לי בן בריא ושלם… ואני, הייתי המאושרת באדם, נוכח פלא הבריאה. מבושמת בהורמונים, חזרנו הביתה אחרי כמה ימים, מחכה כבר להסתובב במושבה, עם פאר היצירה בעגלה. חיוך הבננה חזר לי לפנים. עדיין לא הבנתי, שתשעת חודשי הסחיבה, היו רק ה"בקרוב"… כי אותו פלא הבריאה, מהרגע שנולד, לא ירד לי מהידיים ! זה התחיל עוד בבית החולים… בכל פעם ששמנו אותו בקופסת הפלסטיק השקופה הזאת, דהיינו המיטה שלו, צרחות עד השמיים ! הוא צורח ואני ובעלי מחליפים מבטים מבינים של "מעכשיו, זה כבר בלתי הפיך". ובין מבט למבט, אנחנו מנסים לנוח קצת, אחרי שעות הלידה המעייפות ומסע הכומתה שקדם ללידה, והוא, הרך הנולד, רוצה את הידיים של אימא שלו !

בלוג 9 תמונה 4

 

חזרנו הביתה מותשים ועייפים, כשבדרך הוא צורח בסלקל… הוא רוצה על הידיים ! כעסתי על עצמי, שכל השנים האלה, הזנחתי את שרירי הידיים, כי הבנתי שעכשיו, כשאני זקוקה להם יותר מתמיד, הם בגדו. ואני שוב סוחבת… סלקל כבד, תיק החתלה, קניות, כביסה, בישולים, וכל זה… עם תינוק על הידיים ! ובכל פעם, כשרק ניסיתי להניח אותו בעריסה… צרחות עד לשמיים ! למדתי לחיות בנשיאה… נשיאת בני היקר. הפכתי למומחית למנשאים. היו לי מנשאים, מכל המינים… מקדימה, מאחור, בתנוחת ערסול, בתנוחת ישיבה, לכל רגע נתון, לכל עונה, תואם לבגדים, לצבע העיניים, למכונית של השכן ! וככה, לומדת לחיות יחד עם התינוק שלי, ברצף… מכירים "עיקרון הרצף" ? רק עלי, רק איתי, מבשלת וסוחבת, מטיילת וסוחבת, עובדת וסוחבת, סוחבת וסוחבת, ואוהבת. עוברים להם כמעט שנתיים, ואני, עדיין נושאת את בני בחיקי, מבוקר עד ערב. זורמת איתו.

בלוג 9 תמונה 3

 

לא יכולה בדיוק להסביר את זה, אבל אני הסכמתי לחיות ככה. גם בלילה, בלינה המשפחתית, פשוט הקשבתי לצרכים שלו והלכתי איתו, לאן שרצה. אני מודה, היו ימים, בהם היה לי קשה ביותר. ימים, שלא ידעתי, איפה אני מתחילה ואיפה אני מסתיימת ? בתקופת הגזים, על הידיים. בזמן מחלה, על הידיים. כשיצאו השיניים, על הידיים. וכל הנשמות היקרות אמרו לי "הוא יתרגל, תזהרי !" וכן, רציתי חופש לפעמים, זו האמת… גם ימי "קפיצת הגדילה" היו מתישים ביותר. גם היה בחיקי וגם ינק כל הזמן. ואני זוכרת את עצמי, שוכבת איתו במיטה, עייפה, מניקה ומזילה דמעה. נושמת ומשתפת אותו בעייפות ובקושי שלי, ואז, כמו שרביט של קסם, הוא היה נרדם ואני איתו, כאילו הרגיש אותי. בדיעבד הבנתי, שהחיבוק הזה שנתתי לו, השפיע על כל הקשר שלנו, על התקשורת המשותפת שלנו. היום, אני יודעת שהוא היה זקוק לי מאוד, כדי להתחיל את חייו. דרך חום הגוף שלי והמגע, הקול והנוכחות שלי, הוא קיבל בטחון. עד היום, כשהוא כבר נער מתבגר, עדיין קיים אותו חיבור, חיבוק בינינו. אני בחרתי ולקחתי על עצמי, לגדל את בני בכורי, עלי. ולכל אלה, שהעלו גבה והזהירו כי "הוא יתרגל על הידיים", אז יש לי חדשות בשבילכם: הוא כבר לא על הידיים ! הוא כבר הלך לגן, לבית הספר, הוא מסתובב חופשי ואפילו, ישן במיטה משלו ! אבל את מהות הקשר שנוצר בינינו, דרך אותו קילומטראז' על הידיים, אין לי שום דרך להסביר לכם. אני רק יודעת, שהייתי עושה זאת שוב. כי למרות שבחישוב הכללי, שכולל הריון, שבתות וחגים, סחבתי אותו במשך משהו כמו 3 שנים… מסתבר שכל רגע, היה שווה.

למאמרים נוספים של איריס זינגר >>

לפעילות ולסדנאת הקטנטנים של איריס >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *