תפריט האתר

האם כל התינוקות באמת ישנים בלילה ??

עוד כשהייתי בהריון, אף פעם לא הבנתי את הלחץ הזה, סביב השינה של התינוק. בכל פעם שהייתי נפגשת עם חברותיי וילדיהן, נושא השינה היה עולה. נו, הוא ישן ?  כמה זמן ישן ?  כמה פעמים בלילה הוא מתעורר ?  את מתעוררת, או בעלך ?  הוא ישן אתכם ?  בחדר משלו ?  מיטה ? עריסה ?  לא הבנתי, עד כמה הנושא הזה בוער בעצמות, עד שלא הפכתי להיות אימא בעצמי. ביני לבין עצמי, היו המון שיחות ואני ידעתי חד משמעית, אצלי התינוק ישן !  ועוד איך ישן !!  זה ברור לגמרי, תינוקות ישנים, כי הם צריכים לגדול. המונולוגים האלה ביני לביני, מאוד הרגיעו אותי והדגש על אותי !!  כי לא יכולתי לצפות, מה יקרה לי אחרי הלידה, כשהתינוק שלי בשום פנים ואופן, לא רצה להירדם ובכה ובכה ובכה…  כנראה שמשהו שאני עושה, לא בסדר !   רגשות אשם כבדים עולים לי מהבטן לכיוון הגרון. איך הגעתי למצב כזה ?  אני ?  כל כך התכוננתי, התפללתי, מה אני עושה לא נכון ?  איפה כשלתי ?  מה לא קראתי נכון ?  כשבעלי נכנס בערב, אני נמרחת עליו, בוכה את עצמי לדעת ואומרת לו בקול גדול  "גם היום הוא לא ישן והכל באשמתי !!"  לא יודעת מה אני עושה לא נכון ואני ממש לא יודעת גם איך לתקן את זה. ממשיכה להלקות את עצמי ואין תא אחד בגוף שלי, שלא מרגיש אשם !!!  בעלי, מרגיש חסר אונים לנוכח ההתפרצות שלי ומיד מציע לי, שיבקש מאימא שלו להגיע מחר ולעזור לי. "בכל אופן מותק" הוא אומר "היא גידלה שלושה בנים לתפארת, את לא חושבת ?" לנוכח המשפט "בנים לתפארת", גלי הבכי מתעצמים ובעלי ממש לא מבין למה הבכי התגבר פתאום ?  רק המחשבה, על החותנת המושלמת, שגידלה לתפארת מדינת ישראל שלושה בנים, שאכלו כל שלוש שעות וישנו שלוש שעות !!!  מעוררת את הבכי, עוד ועוד ואני ממש לא מצליחה להירגע.

resized_DSCF5138

כשבעלי רואה שהמצב רק הולך ומחמיר, הוא רץ לממ"ד ומוציא משם ערמת ספרים, שקראנו מבעוד מועד על טיפול בתינוקות… הוא מתחיל לעלעל בספרים, לחפש אולי באמת משהו לא בסדר בתינוק שלנו, שרק נולד ?  אולי משהו שאנחנו עושים, באמת לא בסדר. נזכר שהבוקר גם החברה בעבודה קצת השתוממו, כשהוא סיפר להם בישיבת מנכ"ל, שהתינוק כל הזמן יונק… "לא יורד לאשתי מהשדיים !"  תוך כדי  הקריאה בספרים, הוא מנסה להרגיע אותי, בכך שהוא אומר לי "מותק, בלה המזכירה של המנכ"ל שלנו, נתנה לי מספר פלאפון של יועצת שינה… את רוצה שאצלצל אליה ?"  אני לא מספיקה לתת לו לסיים את המשפט, מרגישה את הרקות שלי בוערות… ממממ ?  בלההה ?  אני  צועקת, אבל בלחש, לא להעיר את התינוק, שכנראה נח לו בשקט ואנחנו לא שמנו לב בכלל, שהוא פתאום נרדם… בלה, מזכירת המנכ"ל ?  אתה רוצה לומר לי, שאני הייתי נושא השיחה שלכם בישיבת מנכ"ל ?   השדיים שלי היו על השולחן וכולם יכלו לדון, לשתף, לשאול ולהגיב ?  והמסקנה הייתה, כרטיס ביקור של יועצת שינה, כי אני לא מצליחה להשתלט על ההנקה שלי ?  על הילד שלי ?  כמה עוד כרטיסי ביקור נתנו לך ?  כמה עוד יועצים אתה רוצה לשדך לי ?  אולי יועצת לבוש ?  אולי יועצת חיתולים ?  אולי יועצת התנהגויות ?  אההה, אני האימא, אני אמורה לטפל בילד שלי אני אמורה לדעת, לא היועצים האלה, שאתה מנסה לדחוף לי !!!  האמת, שבעלי נשאר עומד קפוא במקומו. אני אף פעם לא התנהגתי ככה קודם. את ארשת הפנים שלו, אני לא אשכח לעולם. כל מה שהוא עשה זה, לגשת אלי עם טישו, עזר לי לקנח את האף ובלי מילה נוספת, הושיט לי כוס מים ועזר לי פשוט להתיישב בכורסת ההנקה, להתנדנד ורק לנוח. אין ספק שהעייפות הכניע אותי ואני צללתי לתוך החלומות הנעימים שלי…

resized_20150501_063330

את הימים הקרובים, ביליתי בכורסת ההנקה שלי. הוא יונק ואני מתנדנדת איתו. הוא נרדם ואני איתו. הקצב שלנו הסתנכרן. משהו כנראה השתחרר אצלי. אחרי אותו ערב, שבו יצאתי מכליי, טבילת האש הראשונה בדרך להורות כנראה… הוצאתי את התסכול שלי, את הפחדים, ההורמונים. משהו כנראה השתחרר. אולי פשוט "נפל לי האסימון", הבנתי והסכמתי פתאום, להיות ממש אימא, מתוך קבלה, מסירות, אהבה… התובנה, שהוא זקוק לי כל כך, הייתה לי ברורה יותר מתמיד. אני זאת שמתווכת לו את העולם. אני המגן, אני המדריך, המורה המלווה… בקושי הצלחתי לשמוע את הדפיקות בדלת הכניסה, מתרוממת לאיתי, הולכת לפתוח את הדלת ובכניסה, חמתי, שחמתה עלתה לה עד מעל הראש. מסתבר, שהיא עמדה יותר מרבע שעה בחוץ, דופקת, מצלצלת ואני לא שמעתי "הייתי ככה קרובה להזמין מכבי אש !"  היא אומרת לי והטון לא ממש ידידותי. "אה, כנראה נרדמנו כאן על הכורסה. אני בדיוק הנקתי אותו…"  חמתי, מלווה אותי במבט, תוך כדי שאני מתיישבת על הכורסא, חולצת שד וממשיכה, בהנאה. "מה את עושה ?"  היא שואלת ?  "מניקה"  אני עונה "אבל את מרגילה אותו !  הרגע הוא היה על הפטמה שלך !"  אני שומעת ובעצם לא שומעת אותה. המחשבה היחידה שעולה לי לראש עכשיו היא, שתעזוב אותי עם הטפות המוסר שלה. אני עושה את מה שאני מרגישה וזהו. היא מדברת ואני מתנדנדת, היא מטיפה ואני מהמהמת. תוך כדי המהומים, היא מוציאה מתוך התיק שלה מוצץ. "קחי. תני לו במקום שד !  זה טוב יותר. ככה הוא ילמד להירגע בעצמו !"  אני עוד לא מספיקה להגיב, היא לוקחת סיר, ממלאה מים ומרתיחה ארבעה מוצצים. שיהיו בשלוף.

resized_DSCF1095

אני מודה לחמתי על הרצון הטוב ומבקשת ממנה, שתכין לי כוס תה צמחים, במקום להרתיח מוצצים. תוך כדי שהיא שמה קומקום על האש, אני מספרת לה, שאני נהנית  מהאימהות החדשה שלי ו  אני מוכנה לקום ולהיות שם בשבילו בלילה, למרות כל הדעות מסביבי ומוסיפה בחיוך, עד כמה אני נהנית מקרבתו, בדיוק כמו שהוא נהנה מקרבתי. זה הופך אותי להורה אוהב ולא את הילד שלי לתלותי. ואיך בכלל העליתי על דעתי וחשבתי קודם, שאני אימא לא טובה ושמשהו לא בסדר אצלי, כשהוא היה זקוק לי ואני הרמתי אותו על הידיים שלי, ואיך הרשיתי לעצמי, להיות מלאת רגשות אשם, על כך שאני עושה משהו לא טוב ?  הימים הראשונים, לא היו לי פשוטים, אני מודה ומוסיפה, אבל מרגישה שהתבגרתי לי. אני יודעת היום, שכל מה שאעשה, זה להקנות ביטחון לבן שלי וכן כן, אני מקבלת את הקשיים בהבנה ואני גם יודעת לבקש עזרה חיצונית, כשצריך. אני רק ממש רוצה, שתשאירו לי את הבחירה, האם להשתמש בה ואף אחד לא יחליט מה טוב לבן שלי. אף אחד לא יודע מה אני מרגישה ומה אני עוברת ומה שעבד לך עם שלושת בנייך המופלאים, אולי לא עובד בשביל הבן שלי ואולי גם לא עובד עבורי. תוך כדי שיחה, בני נרדם אני קמה לאט, מניחה אותו בעריסה שלו ואני פשוט ממשיכה לשבת לי ולהתנדנד על כורסת ההנקה, עם חיוך על השפתיים. למה ?  כי ככה אני רוצה !

לכתבות מגזין נוספות של איריס זינגר, לחצו כאן

לכתבות מגזין סינמול

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *