תפריט האתר

גם אימא כועסת!!! הגיגים על כעס, רק על קצה המזלג

אופס, אימא כועסת. בכלל מותר לי?  מותר לי לכעוס?  לומר שאני כועסת?  האם אין  קשר שתיקה סביב הנושא הזה?  אני לא אמורה לכעוס, אני אמורה להכיל, לספוג, להיות שק אגרוף, לשמש דוגמא, להיות מופת עבור החברה, עבור המשפחה, עבור היקום. אז אני שמחה לשתף אתכם, בכעס הראשון שנוצר אצלי כאימא, ואוף, כמה כעסתי, כמה הייתי מתוסכלת…

אז ככה, כשנולד בני הבכור, כבר בנסיעה הראשונה, מבית החולים הביתה,  הוא התחיל לבכות ברכב, ואני, לא הבנתי אז, שהבכי הזה, הוא סימן לבאות. חשבתי, שהנסיעה הראשונה אצל תינוקות, היא לא פשוטה. הכול חדש להם, הריחות, הטלטולים של הרכב, הסלקל, קרני השמש, השינוי הפתאומי, בין בית החולים, שהיה צבוע בצבע פלורסנטי, לחוץ… כמובן שניחמתי, הרגעתי, נישקתי, עצרתי את הרכב מדי פעם, וככה, התקדמנו לנו לאט לאט לבנימינה… עדיין לא הבנתי, לא עיקלתי, שיש לי תינוק שלא אוהב לנסוע ברכב. בימים הבאים, ידעתי ולא רק שידעתי, גם שמעתי את זה ברור מאוד וחזק, אי אפשר היה להתעלם מהצעקות… וכמובן, שרצה הגורל ואני מוקפת בנשים, שכולן מספרות לי, כמה התינוקות שלהן, אוהבים לנסוע ברכב ושאם הן רוצות להרדים את הרך הנולד, הן נכנסות איתו לרכב, שני סיבובים סביב הבית והוא נרדם. הרגשתי שאני בודדה, אחת ויחידה, כנראה מקרה נדיר. לא מצאתי מישהו שאוכל להזדהות איתו. כולם נעצו בי עיניים משתוממות ובאמת לא הבינו, על מה אני מדברת וככל שהימים עוברים, הכעס מצטבר. ואני, ציפור הדרור, שאוהבת להיות בתנועה, לפגוש אנשים, אוהבת חופש, מוצאת את עצמי, עוצרת !!  אבל מה זה עוצרת, דרך ללא מוצא ותמרור אין כניסה, במקביל !!  מה לא ניסיתי ?  קישטתי את הרכב עם מוביילים, מראות מסתובבות, עולות ויורדות, משמיעה לו מוסיקה, נותנת לו לינוק את האגודל שלי, תוך כדי נסיעה וכלום. הוא פשוט לא אוהב לנסוע ברכב !!  הצילו !  כשנאלצנו לנסוע שבע שעות מבנימינה, להוריי הגרים בראשון לציון ובחזרה, הבנתי את רוע הגזירה. הבנתי שאני כמו ציפור בכלוב. הכעס התחיל להצטבר… עכשיו, לכי תודי שאת כועסת…. ועל משהו, שאף אחד לא מכיר, לא יכול להזדהות אתך, לא רק שאת ציפור בכלוב, את גם מזן נדיר ולא מוכר.

להיות הורים

בכלל, כהורה, לא חסרים דברים שאפשר לכעוס עליהם. בוא נדבר על זה קצת… מהרגע, שאתה הופך להורה, אתה תחת זכוכית מגדלת ומלווה במלא ועדות ביקורת. אם זה המשפחה, החברים, בן הזוג, וכן כן, גם אנשים זרים, בודקים לך את הציציות. נראה אותך מסתובבת בסופר, כשפתאום התינוק שלך מתחיל לצעוק בקולי קולות. אז יש כאלה שרק יביטו בך, בעיניים מצועפות, כאילו משתתפות בצערך, או יצקצקו מתחת לשפם, "צצצ.. יש לה עוד הרבה מה ללמוד…"  וחלקן, ישר יגידו לך מה לעשות.. "הילד רעב, חם לו מדי ,קר לו מדי, תני לו מוצץ…" ועוד. מי בכלל מינה אתכם לוועדות האלה ?

לא אשכח יום אחד, כשנכנסתי למאפייה בפרדס חנה והבן שלי במנשא, ישן שנת ישרים. אני עומדת ומתנדנדת ושרה להנאתי, כשפתאום ניגשת אלי אישה מבוגרת, מסתכלת עלי עם פנים כועסות ואומרת  "את לא רואה שהוא ישן כבר ? תפסיקי לנדנד אותו !" הסתכלתי על האישה, חייכתי חיוך גדול ואמרתי לה "הנדנוד זה לא בשבילו, זה בשבילי".

איך אפשר לא להרגיש כעוסה, כשיש ימים, שלא ישנת בלילה, לא הצלחת לצחצח שינים. על קפה וארוחת בוקר, אני בכלל לא מדברת. את משתוקקת למקלחת והעולל הקטן, כל הזמן על הידיים, הבית נראה כמו אחרי הפגזה, הכביסה נערמת ובערב, מגיע בן הזוג שלנו, אחרי יום עבודה, ולא מבין איך את נראית ככה, איך זה שאין משהו לאכול ושאין לך כוח לסקס… הצילו !  מי יכול להתחבק אחרי 24 שעות כאלה ?  לכי תסבירי עכשיו, על קפיצת גדילה וכל המשמעויות… ואיך הוא לא רואה אותך ואיך הוא בא בטענות עכשיו  ? וכל מה שאת רוצה עכשיו זה רק מקלחת ושקט. את מרגישה שהטיפול התובעני הזה, לוקח לך את תחושת החיים. אוף, איזה כעס.

להיות הורים

עכשיו, את מתחילה להפגין כעס כלפי בן הזוג, מתוך תסכול ועייפות ואם הייתה לך עוד טיפת אנרגיה, אז אחרי הריב עם בן הזוג, גם היא כבר לא נשארה. את מרגישה תשושה, עייפה, כעוסה, חסרת יכולת לקבל החלטות, אין לך כוח ליזום וזה עלול להתנקם בך, ולפגוע בבריאות  שלך. מעגל הקסמים של כעס, הולך וגדל. לעיתים תשתמשי בכעס כמגננה "רק שיעזבו אותי כבר !". "ושלא יעזו להתקרב!"

כמה פעמים, מצאנו את עצמנו בארוחות משפחתית, כשכולם רגועים ושלווים ורק התינוק שלנו בוכה וצועק ולא נרגע… מיד נרגיש רגשות אשם. שוב המבטים של כולם עלייך. לפעמים המבטים מופנים לבן הזוג "אשתך לא יכולה להשתלט על הילד ?  משהו לא בסדר אצלכם ?  אצלה ?  אולי לא בחרת נכון ?". רמת הכעס שלך, הולכת וגדלה, ואיך התינוק יכול להירגע, כשהוא מרגיש, את האנרגיה שלך ושל הסובבים ?  כעס מביא כעס, זוכרת ?  כבר עברת את זה עם בעלך. מעגל הכעסים, מתחולל שוב, הפעם, עם הבן שלך, באירוע משפחתי. איך תכעסי עכשיו, כשכולם ישמעו ?  הם הרי יגידו, איזו אימא כעסנית את ? למחרת, על קפה עם אחותך, את תתנצלי על אתמול והיא בכלל לא תזכור, על מה את מדברת. אז מה כעסתי ? לשווא ?

אני מודה, אני מוצאת עצמי כאימא, לעיתים כועסת. אני חושבת שאני אנושית ומחוברת לרגשות שלי. כדי שהילדים שלי, ידעו להיות מחוברים לרגשות שלהם, בחרתי לא להסתיר רגשות. אני מוצאת את עצמי, צועקת "אההה" בקול גדול, כשצריך, לתקרת המטבח, או לחילופין, יוצאת החוצה לגינה…

להיות הורים

טעות לחשוב, שאנחנו כהורים, צריכים להיות מושלמים. אני בטוחה, שנעשה טובה גדולה לילדים שלנו, אם נלמד אותם, להתמודד עם חוסר שלמות. בכל אופן, צריך להודות בעובדה, שאף אחד לא מושלם !  אני נוטה לומר לילדיי, כבר מגיל צעיר מאוד, "טעיתי, מצטערת."  אני, כהורה, רוצה לקחת אחריות על המעשים והרגשות שלי. ואם אחזור לסיפור הסלקל, הרגע הראשון, שבו נביעת הכעס שלי התמלאה, כשעצרתי, הבנתי לעומק, עד כמה תינוק יכול לשנות את החיים. הבנתי, שכל ילד, מביא איתו שיעור והשיעור שלי והחוזה שלי עם החיים, השתנה עכשיו. עכשיו,
אני עוצרת !!

אני חושבת, שכדי שכדור הכעס לא יגדל ויצא משליטה, קודם כל, צריך להבין פעם אחת ולתמיד, שכל מה שאני עושה כאימא, זה הכי טוב בעולם, ולפטר את כל ועדות הביקורת. לתת למשפטי הביקורת, להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה. לחייך בחביבות, לומר תודה ולעשות מה שאת חושבת שנכון . את בן הזוג, כדאי לשתף במה שעובר עלייך, על מנת שייתן לך גב וכתף.

בכל פעם שאני כועסת, כל הגוף שלי נדרך, אני מתכערת, האנרגיה שלי, לא טובה. צריך למצוא דרכים, על מנת לשחרר את הכעס המצטבר בגוף. אם זה בפעילות גופנית, או הקשבה ליצירה מוסיקאלית שאני אוהבת, פינוק עצמי, ספר, ספל קפה טוב… אני אוהבת להכניס לאימהות ולזוגיות שלי, חוש הומור. זה יכול הרבה פעמים, מאוד לעזור ולפוגג את הכעס. אני תמיד מחפשת פתרון יצירתי, לכל האתגרים, שהילדים שלי מציבים לי באימהות. לדוגמא, בעניין הסלקל, מצאתי פתרון, להיות בתנועה. מאחר ואני אוהבת תנועה וחופש, קניתי מנשאים לכל מקום ומצב והתחלתי להסתובב לי, רק שהפעם, ברגל ולא ברכב, דבר שגרם לי להשיל גם כמה קילוגרמים מיותרים, וזה כשלעצמו, גרם לי לשמוח. שיתפתי את בן הזוג שלי, שהבין עד כמה אני חנוקה, והוא הציע לי, לקחת זמן לעצמי. התקשורת והאמפטיה, ההתחשבות והאהבה, קרבה בינינו . שנינו למדנו לזהות את הכעס, לאפשר לכל אחד מאתנו, לשחרר את הכעס של האחר, לשהות במחיצתו, לתת תשומת לב לגוף, למתח. ככל שנתנו לו ביטוי, כך הוא התפוגג. הכעסים, הם חלק מחיינו ואני בחרתי ברגעים האלה, לזכור כמה פעמים הייתי אסירת תודה בחיי, כמה פעמים פגשתי טוב לב, נדיבות ואהבה ובעיקר לזכור, להקשיב לעצמי ושהתקשורת  בעיניי, היא המפתח לכל.

כתבתי פה, רק על קצה המזלג, כמה מתוך רגעי הכעס שלי. כמובן שהיו ושיהיו עוד. כמובן, שיש גם המון רגעי אושר, אך הפעם, בחרתי לשתף אתכם בכעסים. זה המקום, לבקש מכל מי שקורא, לשתף ולכתוב על כעס שחווה בהורות שלו. גם זו דרך להוציא את הכעס, ביחד !!!

מאת: איריס זינגר, מטפלת ומלווה תהליכי התפתחות, באמצעות קערות טיבטיות, מנחת סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות, מלמדת תקשורת דרך מוסיקה

לכתבות להיות הורים נוספות >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *