תפריט האתר

בסך הכל רציתי להיכנס להריון…

מיומנה של אימא עייפה

עד כמה אני ביקורתית, כמה פעמים ביום, אני שואלת את עצמי אם עשיתי בסדר ?  אני שואלת הרבה. אם עשיתי טוב ?  אולי הייתי צריכה לעשות משהו אחר ?  עשיתי נכון ?  עשיתי כמוהם ?  מה אחותי הייתה עושה במקרה כזה ?  ואימא שלי, איך הייתה נוהגת איתי?  מי מבין ?  למי אוכל עכשיו לפנות ?  לפנות ? החלטתי לאגור אומץ ובשיא טמטומי,   פניתי לשתי חברותיי הטובות. החלטתי לשתף אותן, בקושי האמיתי, האותנטי והנוגע שלי,  ומה שקרה, ייכתב בספרי ההיסטוריה, כהוריקן אימהי. ואני, הלכתי לאיבוד,!!  אם היה לי שמץ של אומץ, רצון לשתף, להתייעץ, עכשיו אני באי כניסה, יחד עם דרך לא מוצא, כפול שתיים.

5 בסך הכל, רציתי להיכנס להריון, מאת איריס זינגר

כל מה שרציתי, היה להפסיק להניק. בכל אופן, מבחינתי, הרגשתי שזהו. הנקתי כבר יותר מחצי שנה ואני עייפה מאוד, מכל התהליך. אני לא ממש מצליחה לישון בלילה והבן שלי, כל הזמן צמוד לי לשד. לא יכולה להתנתק מהבית, כי בקבוק הוא לא לוקח, ואני, רק רוצה קצת חיים !  אופס… אמרתי את זה בקול רם !  רק שמישהו לא ישמע את זה… שאני רוצה קצת חיים !  קצת בית קפה לבד, ספר, קצת ללכת ברחוב, בלי שום דבר בידיים, בלי תיקים, מנשאים, עגלות, חיתולים… ככה, קצת עם עצמי, רק אני, בפגישה עיוורת עם עצמי.  אני עייפה ואין לי כוח לכלום !!!  אני מרגישה את החנק בגרון, בכל פעם שהוא נצמד לי לשד ודמעות עולות בגרוני, ואוף, די כבר, אין לי כוח, אמרתי לעצמי. אבל אמרתי את זה, רק לעצמי, ורק בלב !  כי פחדתי להגיד את זה בקול רם, שמה מישהו ישמע אותי ויתברר לו שבעצם, אני חושבת ככה, וזה משהו, שאסור לי אפילו לחשוב עליו !   כי המחשבה הזאת, אסורה בתכלית האיסור !   ומה שאקבל, זה פשוט, נבוט על הראש !!!

5 בסך הכל, רציתי להיכנס להריון, מאת איריס זינגר

אני, זאת שלא הצליחה להיכנס להריון, תשע שנים, שהסתובבה עם מדבקת "סוג ב" על המצח, כי לסוג א' יש כבר שניים שלושה ילדים !  ואני, הלא פורייה, עכשיו מתלוננת, מודה באשמה !  כן, לא נכנסנו להריון, תשע שנים. עברנו ייסורי איוב, היה גיהינום, אבל בסוף,  היגיע הבן הראשון !   ועכשיו, פתאום אני מעיזה להתלונן !  איך אני יכולה להתלונן ?  להגיד שקשה לי ?  כן, קשה לי !  אני מסתובבת עם ייסורי מצפון ועם תחושה, שאני חייבת להגיד תודה, כל הזמן, על הכל !  בהריון, לא העזתי להגיד שקשה לי. איך אני אגיד ?  מה, כל כך רצית הריון, אז עכשיו קיבלת, תשתקי ואל תתלונני. בבחילה הראשונה, כשרציתי רק למות,  חייכתי חיוך דבילי, כשבעלי שאל אותי, אם אני בסדר ?  בבוקר, כשיצאתי מהשירותים, אחרי שעה ועשרים,  לבנה כמו האסלה, מנסה להשרות אווירה  של "הכל בסדר גבר, מה איתך ?" רוצה סקס ?"  מזל שהוא מיהר לפגישה חשובה, כי האמת, לא ממש התכוונתי לזה. רק חיכיתי שכבר ייצא מהבית ואוכל להתמוטט על השירותים, בחופשיות. כשהלכתי לבדיקת מי השפיר, עקב גילי המתקדם, שיקשקשו לי החצוצרות !   נסעתי לבית החולים, עם בעלי היקר, כשכל הדרך, אני על בקבוק רסקיו. ובעלי היקר, משרבב "גיבורה שלי, את הולכת לעבור את זה כמו גדולה !  סיפרת כבר לכל החברה במשרד שלי, איזה גיבורה שאת וכמה קטן עלייך ההיריון הזה !"  קטן ?  בקבוק הרסקיו, קטן מידי !!!  ומרוב לחץ וחוסר מיקוד, נכנסתי בטעות למכון גסטרונומיה !  הגשתי את הטופס לפקידת הקבלה, היא הביטה בי, במין מבט של סימן שאלה, "איך לעזאזל הגעת לכאן מותק ?"  וסיננה מבין שיניה "קומה ג' חדר 213 "  במעלה המדרגות, חשתי איך כל האוויר יוצא לי מהמפרשים. צנחתי לאיתי על המדרגות, מסננת לבעלי "אני עפה…" כן כן, עפתי את כל הקומה למטה, מנסה לשמור על אותו חיוך דבילי, שסיגלתי לי במהלך ההיריון…  איך אני נהנית עכשיו !   כמובן שהבדיקה נדחתה ואני נאלצתי להיות בשמירת הריון, לפחות שבועיים, עד לבדיקה הבאה.  אגב, זאת הייתה דרך נפלאה בשבילי, להישאר בבית ולהתלונן, בפני הקירות והרהיטים. מצאתי את עצמי במונולוג, מול עץ השיזף, עצי החצר, היו לי למפלט. עד היום לא בררתי את הסוגיה הנ"ל, מול השכנה שגרה בצמוד אלי. כל מה ששמעתי ממנה מידי פעם, היה צקצוק שיניים, מעבר לחומה. לא ברור לי עדיין, אם הצקצוקים היו בגללי, או בגלל תלאות החיים. כשהתברר לי, שהעובר לא מסתובב, לא היה לי את האומץ בכלל, להביע אכזבה, על המצב. בכל אופן, מי רוצה ללדת בניתוח קיסרי ?  כולם מסביב נתנו לי את אותה ההרגשה, שמרגישים ילדי הגן, כשהגננת מחלקת מטפחות בצבעים שונים, וקוראת בקול "מה שיוצא, אני מרוצה"  אני, מפאת מעמדי, אפילו לא הרשתי לעצמי, להרים גבה. כן, גם לי יש רצונות, גם אני רוצה ללדת לידה וגינאלית ! ואולי אני מפחדת מניתוח ?  מישהו שאל אותי ?  תגידי תודה, את בהריון סוף סוף ותשתקי ! תודה תודה !  כל יום אני אומרת תודה, וגם את התודות, כבר למדתי לומר בלב, שלא יחשבו שאני משוויצה, מתפארת, מוציאה עיניים. ככה, תשעה חודשים, מרגישה שמתעברת לי, בין הצללים. שואלת שאלות ועונה עליהן. מין דיאלוג פנימי שכזה…

5 בסך הכל, רציתי להיכנס להריון, מאת איריס זינגר

אחרי שבכל חג, היית עושה פרצוף של תשעה באב, כשלכולם היו ילדים ולי לא, אחרי שהייתי בוהה שעות בחנויות לבגדי תינוקות ומחסלת חבילה של טישו מהבכי, אחרי שנדנדת ההורמונים שלי, פגעה בכל מי שבמקרה היה בסביבה… אז עכשיו, אני מעיזה לומר שקשה לי ?  איך אני לא מתביישת ?  אז אזרתי אומץ וסיפרתי לחברותי הטובות, על הרצון שלי,  להפסיק להניק… המבט שקיבלתי, היה יכול להיכנס לספר השיאים של גינס !  סוג של פליאה, מהול בבוז, האומר, שהן לא יודעת איך זה, שהיינו חברות עד עכשיו, ומה בעצם המכנה המשותף שלנו, בכלל !!!  ואז, כמו פצצת הירושימה, זה התחיל "שכחת את התפקיד ההורי שלך ?  את יודעת כמה היו רוצות להתחלף אתך, עכשיו  ?  ישבת פעם על המחשב וראית מה מכיל חלב אם, שאת מוותרת עליו, כל כך מהר ?  "פשרות"… מכירה את המילה הזאת ?  כשאתה הורה, אז אתה חייב להתפשר !!!" באותו היום, נפל לי האסימון.  הבנתי שהחברות שלי לא ממש הקשיבו לי עד הסוף, הן רק היו עסוקות בלחנך אותי. גם לי היה חלק בזה. לא אמרתי מה אני רוצה, מה אני מרגישה, הייתי עסוקה בלהצדיק את ההיריון היקר הזה. למדתי מה זאת פשרה, תרתי משמע. ניתקתי את הקשרים שלא הואילו לי והקשבתי לעצמי, אבל הפעם, אמרתי בקול, שלעולם אני לא מעמידה פנים יותר. שמעתי שזה עושה טחורים. סתאאאם !!!!

לכתבות להיות הורים נוספות >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *