תפריט האתר

ביקורת 2 סרטים: לה לה לנד | מואנה של דיסני

בסופ"ש האחרון התברכנו בקולנוע בשבוע מוזיקלי במיוחד, עם יציאתם של שני מחזות זמר קולנועיים מקוריים. את "מואנה" של דיסני אנחנו מקבלים מספר שבועות בודדים לאחר היציאה בארצות הברית, ואת "לה לה לנד" האוסקרי ממש ביחד עם ההפצה העולמית. העובדה שאנחנו מקבלים פה בארץ את שני מחזות הזמר הקולנועיים והמקוריים היחידים שיצאו השנה ביחד היא הברקה מעניינת לכשעצמה, אבל היא נותנת לנו את האפשרות לדבר על שניהם באותם הקשרים ואפילו להשוות. שני הסרטים עצמם מאוד שונים אחד מהשני, ואופן השימוש של שניהם במוזיקה לא יכול להיות יותר רחוק, אך בכל זאת אני חושב שההתבוננות על שניהם ביחד עוזרת, וההשוואה עושה להם רק טוב. רק בעזרתה ניתן לשים לב לכמה מחזות זמר בקולנוע יכולים להיות שונים, ושזה שיש לך שירים בסרט, לא אומר בהכרח שהוא מוגדר לתבניות מסוימות. אם אתם במקרה נרתעים מאנשים שמתחילים לשיר ולרקוד לכם באמצע הסרט, כנראה שהייתי ממליץ לכם לוותר על שניהם. זו אמנם רתיעה קצת שטחית, אבל היא מובנת. מחזות זמר זה לא לכולם, ולרוב דברים שעובדים על הבמה, נראים קצת מטופשים בקולנוע. אני באופן אישי מאמין שלכל סרט צריך לתת את הצ'אנס שלו, ובמידה והוא מצליח לבנות עולם שבו העובדה ששירה ספונטנית היא טבעית ונורמלית, זה לגמרי בונוס.

הסרט לה לה לנד ביס פלנט חיפה

הסרט לה לה לנד

"לה לה לנד", מבין השניים, מגיע עם הרבה יותר שבחים. קשה למצוא מבקר שלא אהב אותו, מעטים הפרסים שהוא לא זכה בהם. מאז הקרנתו הראשונה בפסטיבל ונציה באוגוסט, הוא הפך לזוכה הוודאי באוסקר הקרוב, הרבה לפני שמישהו ראה את שאר הסרטים שייתכן ויהיו מועמדים. הבאזז שלו נבנה לאט לאט עם כל פסטיבל שהוא הוקרן בו, ועד להפצה הרשמית שלו, השבוע, המעמד שלו בתור יצירת מופת חד פעמית נהיה יותר ויותר ברור, אך גם יותר ויותר מפחיד. הדברים ששמעתי על הסרט הזה לפני יציאתו הם… איך אני אנסח את זה… לא אפשריים. היה נראה שאם "לה לה לנד" לא מסוגל גם לרפא סרטן ולהחזיר אנשים לחיים, הוא ייחשב לאכזבה. להיכנס לאולם עם סט ציפיות בשמיים זה מתכון לאסון, ולרוב אני לא אמליץ לאף אחד לעשות כזה דבר, אבל איכשהו "לה לה לנד" יוצא מזה כמו גדול, כאשר מתגלה שהוא אכן סרט מיוחד במינו, ויצירה מופלאה שלא רואים כל יום. ללא צל של ספק הסרט הכי טוב שראיתי השנה בקולנוע, במרחק די גדול מכל השאר.

"לה לה לנד" הוא מכתב אהבה ומחווה ברורה למחזות הזמר הקולנועיים של שנות ה-50 וה-60, ז'אנר ששלט בקופות אך מאז שנות ה-70 ועד היום נמצא בדעיכה ענקית. הסרט מתרחש בלוס אנג'לס של ימינו, אך יוצר עולם ויזואלי ששואב המון מהעשייה של אותה תקופה. הוא מספר את סיפור אהבתם של מיה, שחקנית מתחילה המחכה לפריצה הגדולה, וסבסטיאן, נגן פסנתר החולם לפתוח מועדון ג'אז משל עצמו. תוך כדי תיאור מערכת היחסים ביניהם, הסרט מדבר על חלומות – על האם ניתן להשיג אותם ומה חשוב להקריב בדרך, אם בכלל. ההצגה של לוס אנג'לס כעיר החלומות הגדולים מרגישה אמיתית וכנה, והנושאים שהסרט מדבר עליהם לא יכולים להיות פחות רלוונטיים לכולם. לא אצל כולם החלומות נמצאים דווקא בתעשיית הבידור, כמובן, אך בכל זאת לכולם יש חלום בלתי מושג שכזה. הסרט חוקר את השאלה האם חשוב לרדוף אחרי החלומות ובאיזה מחיר.

שאלות זהות הם גם אלו שאיתם מתעסק סרטו הקודם של הבמאי דמיאן שאזל, "וויפלאש" מ-2014. שני סרטיו שונים מאוד אחד מהשני, למרות ההתעסקות הדומה באותן השאלות (כמו גם התעסקות אובססיבית במוזיקת ג'אז), ונראה שהנושאים שמעניינים את שאזל כיוצר הם ההקרבות שמגיעות עם רדיפה אחרי חלומות. העובדה שכבמאי הוא מצליח ליצור שני סרטים שונים לחלוטין שדנים באותן סוגיות, ועדיין גם מצליח לשלוט בצורה מדהימה בשניהם, מראה שהוא אחד הבמאים המוכשרים שעובדים כיום, ולמרות גילו הצעיר ומספר סרטיו הנמוך, שווה לשים עליו עין ולראות לאן הוא ימשיך מכאן.

אמה סטון וראין גוסלינג משתלטים על התפקידים הראשיים בצורה כזו שבה לא ניתן לדמיין אף אחד אחר במקומם, ובנוסף לכימיה המוכחת ביניהם, שכן זה הסרט השלישי ביחד שבו הם משחקים זוג, גורם להם להיות הליהוק המושלם לדמויות, וביחד הם מרימים את הסרט לגבהים מרשימים. רק מה, הם לא יודעים לשיר. כלומר, הם שרים הרבה יותר טוב ממני או מרוב האנשים שאני מכיר, אך ניתן לזהות די בקלות שהם לא זמרים מקצועיים, ובסרט כזה גרנדיוזי, מפואר וגדול מהחיים – זה די קריטי. בכל סרט אחר הייתי מתרץ שזה ניסיון מעניין לגרום לדמויות להישמע יותר אנושיות, אבל "לה לה לנד" מנסה ללכת עד הסוף בכמעט כל מובן, ולכן ההבדל הרב צורם.

השירים בסרט הם הצד החלש שלו ללא ספק. הביצועים לא מספיק טובים והמילים נשמעות מאולצות רוב הזמן. מה שמציל אותם הם המוזיקה עצמה. ובכל שיר, ברגע שהשחקנים מפסיקים לשיר ונשמעת רק המנגינה, השירים הופכים למצוינים במיוחד. זה לגמרי לא מוריד מהסרט, מכיוון שהעשייה שלו כל כך מרהיבה גם בניקוי השירים. ובנוסף, השירים מלווים בקטעי ריקוד מרשימים, שביחד עם הצילום היפיפייה יוצרים חוויה קולנועית שכמוה כבר לא רואים היום.

הסרט מואנה שקולנוע לב המפרץ

הסרט מואנה

"מואנה", מהצד השני, הוא סרט אנימציה של דיסני, אולי היחידים כיום שמסוגלים להוציא מחזמר קולנועי בלי לגרור ציניות מהקהל. גם הוא, כמו "לה לה לנד", מבקש לחזור לתקופה ישנה שבה מחזות זמר היו יותר פופולארים, אבל לניגוד לסרטו של שאזל, "מואנה" מנסה להחזיר אותנו לתקופה הרבה יותר מאוחרת – לשנות ה-90, אז דיסני היו בשיא שלהם, והוציאו להיט מוזיקלי אחרי להיט. לשם כך, הם החזירו לכס הבימוי את רון קלמנטס וג'ון מוסקר, האחראים ביחד על הסרטים "בת הים הקטנה", "אלאדין" ו"הרקולס". זהו סרטם הראשון באנימציה תלת מימדית, ונראה שזה לא כל כך אכפת להם. הם מצליחים, ביד מרשימה, לבצע את המעבר, ומראים שזה לא כל כך משנה אם מציירים את הדמויות או שמנפישים אותם במחשב.

מואנה, שעל שמה קרוי הסרט, היא בתו של הצ'יף באחד מאיי פולינזיה לפני אלפיים שנה, היוצאת למסע ברחבי הים בכדי לגרום לאל מאווי לתקן טעות שעשה ובכך להציל את חייהם של תושבי האי שלה. הסרט מציג את התרבות והמיתולוגיה הפולינזית בצורה שמזכירה את "הרקולס" והמיתולוגיה היוונית, אך ההרגשה היא שהוא לא בנוי כולו רק בכדי להכיר לקהל הרחב את התרבות הזרה, אלא גם בא לספר סיפור מעניין ולהתעסק בתמות של אובדן וטרגדיה, ועל איך הם מסוגלים לעוות לנו את הראייה.

עד לא מזמן, להתעסק בדמויות כבדות בסרטי ילדים היה משהו שרק פיקסאר היו מספיק אמיצים לעשות, אך לאחרונה סרטי האנימציה של דיסני גם הם מתחילים להראות בגרות מפתיעה, עם "לשבור את הקרח", "ראלף ההורס" והשיא – "זוטרופוליס" מהשנה. כנראה שההנהלה המשותפת של שתי החברות עוזרת לשניהם.

מעניין להסתכל על המבטים לאחור של "מואנה" ושל "לה לה לנד" ולהשוות, כי בעוד "לה לה לנד" מנסה להחזיר אותנו לתקופה אחרת רק לשם המחווה, "מואנה" משתמש בכלים הישנים שלו בשביל ליצור משהו חדש ולומר דברים על ז'אנר הנסיכות של דיסני, שהיום, בתקופה קצת יותר תקינה פוליטית, מתחיל להריח מבעיות. אני לא אומר שמה ש"לה לה לנד" עושה הוא פחות בסדר, או להפך. כל החלטה עובדת בשביל הסרט הספציפי שלה, ואם הסרטים היו מנסים לעשות את הדבר ההפוך, הם היו יוצאים שונים לחלוטין מהתוצרים הסופיים, ואולי היו עובדים משמעותית פחות טוב.

האנימציה ב"מואנה" מהממת, והוא בהחלט הסרט היפה ביותר ויזואלית של השנה. המראה של המים בסרט הזה הוא פריצת דרך מטורפת בתחום האנימציה הממוחשבת, ורק בשביל המראות היפיפיים שווה לקנות כרטיס. עבודת הדיבוב גם היא מעולה, והקול של אאולי'אי קרוואלהו בת ה-16 מהאווי הוא אחד המרשימים ששמעתי. ליד הנוכחות הכריזמטית של דווין "דה רוק" ג'ונסון בתפקיד מאווי, זה מפתיע שבתפקידה הראשון אי פעם היא מצליחה לגנוב כל סצינה.

על השירים של "מואנה" אחראי לין-מנואל מירנדה, שהוא אולי לא שם מוכר בישראל, אבל בארה"ב הוא נחשב לאחד הכוכבים הכי גדולים כיום. הוא מבין האנשים היחידים שהצליחו לפרוץ מבמות ברודווי אל תוך התודעה הקולקטיבית, אך עשה את זה תוך זמן מועט במיוחד והגיע לרמת פרסום מטורפת. הוא כתב ושיחק במחזמר הבימתי "המילטון", הנחשב לתופעה התרבותית הכי גדולה של 2016. הסגנון המוזיקלי של לין-מנואל, הכולל שילוב של ראפ, היפ-הופ ומוזיקה לטינית, יושב כמו כפפה ליד על "מואנה" האקזוטי, וביחד עם העובדה שהוא אחד מכותבי השירים המוכשרים שעובדים כיום, השירים נמצאים ברמה אחת מעל הסרט.

שוב, אם נחזור להשוואה בין שני הסרטים המדוברים, הפעם מבחינת השירים, ניתן לראות שהגישה לשימוש בהם היא שונה. "לה לה לנד" מאמין שכאשר שיר מגיע, הוא צריך להוות הפסקה עלילתית מהסרט, ובעצם להתנהל כמרחב נשימה המלווה במוזיקה וריקודים מרשימים. אצל "מואנה" המצב הפוך, והשירים אצלו גם מניעים את העלילה, מעבירים נקודות חשובות שלא נאמרו קודם ובונים על התמות של הסרט. כמו גם סגנונותיהם השונים, גורמים להם להישמע שונים מאוד אחד מהשני.

זה קצת חבל שבסופו של דבר, הם אלו שני מחזות הזמר הקולנועיים המקוריים היחידים שיצאו השנה, וזה חבל אפילו יותר שגם כשכבר כן עושים סרטים כאלו, זה רק בשביל להסתכל בנוסטלגיה לעבר. אולי בעתיד שירים וריקודים יחזרו להיות פופולאריים, ונהיה קצת פחות ציניים, אבל בינתיים בואו נלך לראות את הסרטים שכן יוצאים, כי שניהם, מסתבר, מוצלחים במיוחד.

לביקורות סרטים נוספות של קסם, היכנסו לכאן

להזמנת כרטיסים, היכנסו לכאן

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
מאת:
קסם ב

קסם ברקוביץ הוא סטודנט ביום וישן בלילה, אבל הוא גם ממש היה רוצה לישון ביום. בזמן שהוא לא יישן, הוא מנסה לצפות בכמה שיותר סרטים, מה שלפעמים עולה לו באינטליגנציה, אבל זה בסדר – העיקר שיש לו עוד כרטיס קולנוע לאוסף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *