תפריט האתר

אני אימא של… נפרדת מאימא שלי

לזכר אמי אורה זינגר ז"ל

בגילוי לב

מאוד מעניין אותי, אם כל ילדה קטנה, כשהיא מסתובבת עם העגלה והבובה שלה, כבר אז חולמת, על איך זה להיות אימא ? ילדה, בקושי שמונים סנטימטר, מסתובבת עם עגלה בעולם הזה, העגלה נוסעת ומה היא מרגישה ? אימא ? אימא של בובה ? מלבישה, מחבקת, רוקדת איתה, ישנה איתה… החוש האימהי, בכבודו ובעצמו, נמצא שם כבר אז, לא ? מדהים באיזו טבעיות, כשהיית ילדה, בחרת את הבובה הכי אהובה עלייך, להיות הבובה "בת" שלך… אחר כך, במשך חייך, עוברות לא פעם המחשבות, איך אני אהיה כאימא ? האם אני אהיה אימא מספיק טובה ? מי בעצם, מלמד להיות אימא ?

היום, ברור לי לגמרי, שלהביא ילד לעולם, כשאימא שלך ברקע, נותן שקט. לא הייתי צריכה אותה על ידי פיזית, הרגיעה אותי המחשבה והידיעה, שהיא נמצאת, נוכחת, שיש לי את האפשרות לדבר, לשתף, לשאול, לכעוס, להסכים וגם לא. להרגיש שיש מישהי, שלא משנה מה יקרה, היא שם, תומכת ואוהבת אותי, לא משנה מה.

בלוג 11 2

הזכות הזאת, לראות את הקשר הנרקם בין אימי לנכדים שלה, האור בעיניה, כשראתה את ילדיי בפעם הראשונה, החיבוק הראשון שנתנה להם, זאת זכות של קסם מיוחד, מיצוי האהבה. מחלתה של אימי, התגלתה לנו, כשבני הצעיר היה כבן שנה… ומאז, הימים כבר לא היו אותו הדבר. משהו בזרימת החיים השתבש. הספונטאניות נעלמה. היינו צריכים להיות זהירים יותר ולתכנן יותר. כולנו ניסינו לנצור כל רגע ורגע, לתעד ולהרגיש. מיצוי הרגעים, קיבל פתאום עוד עומק, עוד כוח. התחושה הזאת, שליוותה אותי לאורך המחלה שלה, שבכל רגע הכול יכול להסתיים.

כאימא, החלטתי לשתף את הבנים במידע, שהם יכולים ומסוגלים להכיל. שיתפתי אותם בתחושות, ברגשות. לא רציתי להסתיר מהם את האמת ודאגתי, שהיא תהיה במידת הפתיחות והיכולת שלהם, להכיל. דאגתי, לחדד את אחד הערכים החשובים בעיניי כאימא והוא, לשמש דוגמא ולהראות, איך מטפלים בהורים שלנו. זהו ערך חשוב מאוד במשפחתנו. השתדלתי לתת תקווה ואופטימיות. לא רציתי לצייר תמונה שחורה, חרדתית. חוסר הידיעה אצל ילדים, לפעמים הרסני יותר מהידיעה עצמה. כשבני הצעיר, שאל אותי "אימא, תגידי, סבתא הייתה פעם בריאה ?" הרגשתי בלב, את הפספוס שלו. הרגשתי שפספס את אימי. את שמחת הלב שלה, ההשתוללות, השירה, האמונה הצבעוניות שלה, הכישרון האומנותי המרהיב שלה, את הבישולים המופלאים שלה. סבתא שהיא נביעת אנרגיה, שלא עוצרת לעולם. ליבה וביתה, פתוחים היו תמיד, עבור כולם, בכל כך הרבה תשומת לב. מעצם שאלתו של בני, ידעתי שפספס את כל אלה.

בשנה האחרונה לחייה, עלו בי דילמות מורכבות. בעודי מתרוצצת בין משפחתי ועבודתי, חשתי לא פעם, קושי בבחירה. האם אני צריכה להיות עם אימא, או שאני אימא של, ועלי להיות עם ילדיי ? ידעתי, שאני צריכה גם לעזור לאבי, שלוקח חלק נכבד בנטל ובטיפול באימא, וגם הוא צריך תמיכה. הייתי מתעוררת בכל בוקר מחדש, עם אותה תחושה ומחשבה… לאן ללכת עכשיו ? מי צריך אותי יותר ? איך אפשר למצוא את האיזון הנכון ?

בלוג 11 4

תמיד ילוו אותך תחושות של, אני לא עושה מספיק עבורה ולא עבור ילדיי. הזמן אוזל, מסתיים ואני, רצה מפה לשם, משם לפה, מנסה להכיל את שני העולמות. מנסה להיות עבור אימי, עבור ילדיי, עבור בן זוגי, עבור אבי… ואיפה אני בכל הסיפור ? רוצה לצעוק "אני רוצה את אמא" !

אף אחד לא מכין אותך, לרגע שהכול נגמר. אני רק יודעת, שהבטחתי לאימי, שאהיה איתה עד לנשימתה האחרונה וכך היה. יום שישי, 25 בינואר 2013 לפנות בוקר, אני עומדת על יד מיטתה ושרה לה ניגון. שיר, שיוצא לי ככה, מהלב. בעודי שרה לה, נזכרתי איך בשבטים, כשאישה עמדה ללדת, היא הייתה הולכת ומתבודדת ביער ואז, הייתה מקבלת ניגון, שנועד עבור בנה. כשהייתה חוזרת לשבט, הייתה שרה אותו, למיילדות ולנשות השבט והן, היו שרות את הניגון, לתינוק, ביום לידתו. ניגון זה, היה מלווה אותו לאורך חייו, מיום היוולדו ועד יום מותו. המחשבה שעלתה בראשי באותו הבוקר הייתה, האם אותו ניגון ששרתי לאימי, האם הוא הניגון שלה ? היה בזה משהו מנחם ומרגיע, לדעת שהיא נפרדת מן העולם, מלווה בשירה שבאה מתוך אהבה.

לגדל ילדים, כשאימא שלך לא נוכחת, זה מסע התפתחותי מאתגר. החוסר, נמצא בכל רגע, בכל דקה. בריח, בחיבוק, במילה. כשלא נוכחים, החגים כבר לא נראים אותו הדבר… ימי ההולדת שלנו, שלה, כבר לא אותו הדבר… איך אפשר להיות אימא, בלי אימא ?

הפרידה מאימי, לימדה אותי קודם כל, שכשאתה נפרד ממישהו, מעצם הפרידה, אתה לומד עליו ועל עצמך, כל כך הרבה דברים, שלא ידעת קודם ולולא הפרידה, אולי לא היית מבין ומכיר. היום, אני מבינה יותר את אימא שלי ומבינה, איזה עוצמות היו לה כאדם. אני יכולה אולי, להתחבר במעט, להבין איך היא הייתה אימא ללא אימא.

בלוג 11 3

למרות חסרונה הפיזי, אימא שלי נוכחת. קיבלתי ממנה מתנות לחיים, חיבור ואהבה למוסיקה ולשירה. היא חיברה אותי לעולם הרוחני ולקערות הטיבטיות, כלי שעוזר ונותן לי את היכולת, להתמודד בחיי היום יום, עוזר לי ולמשפחתי ומאפשר לי, לעזור לאחרים. את שנת האבל והפרידה ממנה, עברתי תוך כדי שירה וניגון בקערות הטיבטיות. אני מרגישה אותה נוכחת, במעשיי ובהחלטות שלי, למרות שהיא לא קיימת. אני מרגישה שאני השתנתי ובעצם עזיבתה את העולם, התחזקה האהבה שלי מול בן זוגי, ילדיי, אבי ומשפחתי הקרובה. האהבה שלנו, מתעצמת, מקבלת עומק, ממש כמו האוקיאנוס.

אני יודעת ומקבלת, את כל השינויים שקרו, עקב לכתה וזה גם שיעור עבורי. מרגישה שיש לי המון אחריות, אך מרגישה שהיא הכינה אותי כמו שצריך, אחרת, היא בטח לא הייתה עוזבת. היא הכינה אותי, לתפקיד החשוב לי ביותר בעולם הזה, להיות אימא של ילדיי. "שתהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, אימא שלי"… איזה משפט חזק וכל כך נכון !

ציורים מאת אורה זינגר ז"ל צילום סיגל קולטון
  בלוג 11 5

לכתבות מגזין סינמול נוספות של איריס זינגר, לחצו כאן >>

לכתבות להיות הורים נוספות >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *