תפריט האתר

אימהות כאן ועכשיו – "פעמון ההקשבה"

כמנחה וחוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, אני שומעת ומרגישה קולות, שמתחוללים אצל המון הורים בראש. אני יודעת היום, שהצלילים והקולות, הם הטבע שלנו והשאיפה שלנו, לחיות בהרמוניה.

השאלה: איך אני מנגן את חיי? האם זו סימפוניה מופלאה של חיינו, או מוסיקה רועשת, תוהו ובוהו?
החלטתי לשתף אתכם מניסיוני ומהרהורי ליבי, שכן הצלילים והרעש שעולים לכל הורה, כמעט בכל שלב של גידול הילדים שלנו, הם חלק מאתנו ואנחנו צריכים ללמוד לחיות איתם.

מה זה להיות הורה? איפה לומדים את זה? אילו משאבים אני צריך, כדי להיות הורה טוב? האם  אני אהיה הורה טוב? האם אתמודד? יש לי את הכלים? ואם אני אעשה טעות? הייתי רוצה להיות הורה כמו השכנה שלי? מה זה בכלל הורה טוב? האם אפשר למדוד את זה?  ביחס למה, למי?  האם הילד שלי מפותח מספיק? אני עושה די? אז די!

רעשים רבים, מתחוללים לכל אחד ואחת מאתנו, בראש. עוד לפני שאנחנו נהפכים להורים ומהרגע שאנחנו הורים, הרעשים האלה לא מפסיקים. הם מתחוללים כל הזמן, מלווים אותנו וכנראה לא יעזבו אותנו כל חיינו. הם חלק מהמוסיקה של להיות הורים. אגב, זה קורה לכולנו. זה חלק אבולוציוני טבעי, שקורה גם לחיות בטבע, האינסטינקט החייתי, לדאוג לגורים ולשמור עליהם.

layers copy

אז איך אפשר בכל זאת לתפקד, עם כל כך הרבה רעשים, מחשבות, השוואות?   העולם סביבנו, לא מקל עלינו, הוא מוצף ומציף, בכל מיני סדנאות, מנחים, מתפתחים, מורים, רופאים … ואני רק "הורה". למי לפנות ?  למי יש תשובות ?  למי יש את המפתח ?  את הסוד ?  אז זה הרגע לעצור ולהקשיב, להקשיב באמת לעצמנו. לבחון מה באמת מתאים לי ומה לא, כי המפתח והסוד בסופו של דבר, נמצא אצלנו, בתוכנו.

רובנו חיים על "טייס אוטומטי". מבצעים את המוטל עלינו, מטלות, קניות, חלומות… הכול רץ קדימה, אחורה ואנחנו פשוט ממשיכים מכוח האינרציה. חלקנו חיים בלדוש את העבר: אילו היינו… לו יכולנו… מה יכול היה להיות בעתיד לו… (ואני לא מתכוונת להצבת מטרות ויעדים ) ואז, מגיע רגע, שאנחנו מרגישים החמצה. החיים עוברים ואנחנו בעצם לא היינו שם. מה באמת קרה? איך עבר הזמן?  ומה ומי אנחנו בתוך הזמן הזה?  ואיפה אנחנו צריכים להיות?

layers copy

אני כאימא וכאדם, בוחרת לחיות במודעות, בוחרת לחיות ברגע ההווה, כאן ועכשיו. אני משתדלת להכניס נוכחות, לכל דבר ודבר שאני עושה. איך אני עושה את זה?  אם זה במטלות, אני מתמקדת בעשייה. לדוגמא: כשאני תולה כביסה, אני כאן ועכשיו, נוכחת, עסוקה בלהוציא מהמכונה, לנער, לפרוס, לתלות, שוב ושוב, ממש עסוקה רק בזה, לא במה שיש לי לעשות אחר כך ולא במה שקרה אתמול. אני ממש לא מאפשרת לרעש המחשבות להשתלט עלי ובכך מאפשרת לתודעה שלי, קצת מנוחה. בחרתי כאימא, להקשיב. אני מקשיבה בתשומת לב ולא תמיד חייבת להגיב, להגיד. אפשר פשוט להביט בעיניים ולהקשיב. כשאני מרגישה שמתח מצטבר לי בגוף, אני יוצאת להליכה, על מנת לא להשליך את המתח והכעסים על המשפחה שלי. אני מודה, להיות במודעות, זאת משימה קשה, או במילים אחרות, מאתגרת ואין הצלחה של מאה אחוז. יש ימים, שאני ממש לא מצליחה להיות כאן ועכשיו, עם כל הרצון שיש בי, ולעיתים, הדברים לא תמיד מסתדרים, כפי שאני רוצה שיהיו, אבל בחרתי במחויבות פנימית, לחיות במודעות לטוב ולרע.

layers copy

כאימא, כאישה וכבת אדם, אני מודעת לתפקיד החשוב שלי והחלטתי שכדי לא להחמיץ ולפספס את ילדותם של ילדיי,  אני בוחרת לחיות מתוך מעורבות והקשבה. אז כדי לא לשכוח להקשיב, המצאתי לעצמי, פעמון דמיוני. אני קוראת לזה "פעמון ההקשבה". אם אחד מילדיי, משמיע סוג של קול, או פניה אלי, מיד מופעל אצלי "פעמון ההקשבה", אני עוזבת הכול ואני שם בשבילם, קשובה ונכונה להיות. כשילדיי היו קטנים, הייתי נושאת אותם במנשא ורק שמה לב לצעדים שלי, מקשיבה לקולות שבחוץ. דרך בה אפשר לעשות זאת היא, בטיול עם העגלה, לשים את תשומת הלב לרעש הגלגלים על האספלט, להקשיב לצעדים, לרחשי הרחוב, לעלים, לרוח…  כך אני מכניסה שקט לחיים שלי. זאת דרך להפנות תשומת לב לרגע הזה, להיות נוכח, לאימון התודעה וללהיות הורה, שפועל מתוך שקט. כשיש שקט, נוצר חיבור. הרגשות והחוויה פשוט מתרחשים ואנחנו מודעים וחווים אותם, יחד עם ילדינו. הילדים שלנו, מכניסים שפע של רגעים לחיים שלנו: החיוך הראשון, המילה הראשונה, גן הילדים הראשון, בית הספר… כשאנחנו לא מאפשרים לרעשים לנהל לנו את החיים ולהשתלט עלינו , יש אפשרות שנחווה יחד עם ילדינו, חיים טובים ומאושרים יותר.

לכתבות להיות הורים נוספות במגזין >>

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *