תפריט האתר

אימא משעמם לי

עוד בתקופת ההיריון שלי,בעודי מוקפת בכל חברותיי האהובות, לא פעם קיבלתי סחרחורת, כשהן המטירו עלי את כל הפרטים, על החוגים האפשריים ועל התועלת שיש בהם. הייתי יושבת לנוכח הפרטים ומנסה לחשוב, איך בכל זאת אוכל לנוח בחופשת הלידה שלי. מהר מאוד הבנתי,שכנראה לא ממש אנוח.כנראה שארוץ בין חוג לחוג,בין יועץ ליועץ, בין צעצוע התפתחותי אחד לשני… לכן, החלטתי להסתובב קצת לפני הלידה, לגשש, לטעום ולפגוש חלק מהסדנאות והחוגים, שחברותיי כל כך המליצו.

אמרתי לעצמי, לפחות לקראת  לידה, אהיה בתנועה, זה ממש לא יזיק לי לקראת. מהר מאוד הבנתי, שמעכשיו יש לי תפקיד, שהוא חשוב ביותר… להיות המתווכת של בני בעולם הזה. אני הפילטר שלו, אני אמורה לסנן את הדברים שאליהם ייחשף. מה שהיה ברור לי,זה שהתפקיד שלי הוא, ליצור לתינוק שלי כבר מההתחלה, מעטפת רחמית מאפשרת, מקבלת ומכילה,ככה יהיה לו קל יותר.

לכן, כשעברתי ממדריך למדריך ומסדנא לסדנא, לא כל מפגש השאיר בי את התחושה, שזה המקום  הנכון,שיאפשר לתינוק שלי לנחות כמו שאני חושבת שצריך. אבל, נפעמתי משלל האופציות… יהיה חשוב לי לערסל אותו וליצור תחושה של ביטחון. המחשבה הזאת, כל הזמן ניקרה בראש, כשעברתי מיועץ ליועץ ומחוג לחוג… כמובן שבנוסף להכל, הייתי גם מוזנת מכל "חבריי, שכניי ויועציי"  השכלתי?

לשמור על הילד שלנו

לכל אחד פתרונים וטיפים וכולם הכי צודקים בעולם

"תעשי ככה וככה", "לא להחזיק יותר מידי על הידיים", "להניק אותו, את חייבת", "תשכיבי על הגב","תשכיבי על הצד", "בייבי יוגה יעזור","שחיה תאפשר לו להרגיש ברחם. המים מאוד מרגיעים", "חוג מוסיקה מפתח", "תתחילי ללמד אותו אנגלית כבר מההתחלה","לינה משפחתית, לא לינה משפחתית", "צריך לאחוז בו ככה ולא ככה" ואני שואלת אתכם? האם גם בשבטים באפריקה מלמדים את האימא להחזיק את התינוק שלה? האם גם שם מלמדים לערסל? "להתמודד עם חרדות הלידה" ? האם גם שם מלמדים אותה לשיר, לחבק ?או שאולי אנחנו שכחנו כבר את הפשטות וההקשבה, עם כל הקדמה והטכנולוגיה, שפשוט חייבים להזכיר לנו את זה?

איך בכלל הגיעו לתודעה שלי, שאלות כמו "האם אני לא אצליח ליצור קשר עם התינוק שלי? האם אוכל ליצור כף,שמחה, אינטימיות, ערכיות ואהבה עם התינוק שלי?"אני מסתובבת בין יועצים, מרצים וחברות ומשהו בתוכי מבין, שמשהו פה כנראה לא ממש בסדר. האם יש בכל העולם כולו, מישהו, שיכול ללמד אותי כאימא, להעניק ביטחון לילד שלי? ולמה אני מרגישה כזאת בדידות נוכח העצה?

ביטחון

הנחתי שהתחושות מגיעות בגלל ההורמונים המשכרים

כשילדתי בשמחה, כמובן שבחרתי לי סדנאות ופעילויות, שהתאימו לקצב החיים שלי ותוך כדי הקשבה, שמתי לב שלא כל מה שתכננתי עבור ילדי, התאים לו. הידיעה שיש פה יצור קטן, שחייבים להתחשב גם בו, פסחה על מחשבותיי כשהייתי בהריון ועכשיו, ממש הייתי חייבת להתחשב בו.בחוג "בייבי יוגה" למשל, הוא היה צורח מלוא גרון, עד שפשוט החלטתי לוותר. זה לא התאים לו בכלל. לעומת זאת, בחוג למוסיקה ותנועה, הוא היה מאושר, פורח וזורח. הבנתי מיד, שיש המון היצע,ותכונות האופי של התינוקות שלנו, זה משהו חשוב שאנחנו כהורים, צריכים לחשוב עליהן ולהתחשב בהן.

לימים, נולד לי בן נוסף והדברים שחשפתי אותו אליהם, היו שונים לגמרי, מאלה שאליהן נחשף בכורי. הוא מאוד התחבר ל"בייבי יוגה", זה התאים לו כמו יד לכפפה. ככה זה, לכל אחד יש את האופי שלו ואני הקשבתי והלכתי בקצב שלי, מסונכרנת אליהם. חברותיי התייאשו ממני כבר, כי הייתי במקצב שונה מהן ורק לעיתים, הצטרפתי אליהן. הן היו בסוג של "אימהות הוריקן"… עוברות מדבר לדבר, ממקום למקום, להעשיר עוד ועוד ולי, זה ממש לא התאים. הביקורות הגיעו כל הזמן "את מונעת מהבנים שלך המון", "חבל, השנים האלה לא יחזרו","אני לא מבינה איך אתם יכולים להיות יום שלם בבית ולא לעשות בו שום דבר ?"

החופש לעשות מה שמרגיש נכון

באחד הימים, הלכנו לטייל אני וחברתי, ברחובות בנימינה הקטנים. אני צועדת יד ביד עם בני והיא, לוקחת את בנה בעגלה. הגענו לספסל, התיישבנו והתחלנו לקרוא סיפור. התיישבנו, זה אני, חברתי ובנה. בני כמובן הסתובב סביב הספסל שוב ושוב. לא הרגשתי לרגע, שמשהו לא בסדר בזה שבני מסתובב לו כל הזמן ולא יושב לרגע. יכולתי לראות את מבטם של זוג, שעבר וצפה במתרחש, משתומם. יכולתי לראות את העיניים שלהם אומרות "איזה יופי הילד יושב ומקשיב לסיפור והשני לא יושב לרגע…משהו שם לא נראה בסדר"… ככה אני, אימא כזאת, שלא מקשיבה לביקורות וחברותיי קוראות לי "עוף מוזר ושקט" וזה מבחינתי, ממש בסדר.

אני עושה את מה שנראה מתאים לנו ולא את מה שמצופה…

וככה עברו השנים, בניי גדלו בגרו, כיום בני 12ו14. בחג האחרון,חברותיי הגיעו לבקר, עם הבנות שלהן. ישבנו בגינה, בוקר מקסים של תחילת הסתיו. הן הגיעו מתנשפות, אחרי פעילות של סרט, רכיבה על אופנים ורכיבה על גלגיליות ומספרות על כל הפעילות שעברו בחג עם הבנות. לי, היה שוב קצת קשה לעקוב, אבל אני כבר מכירה את הקצב שלהן. ישבתי מול חברותיי ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי בלב "אני לא מאמינה שהן עדיין לא מפסיקות לרגע, מאיפה יש להן כוח לזה"… פתחתי את ליבי ושיתפתי אותן בזה, שאני מלאת הערכה על כל מה שהן עושות עבור הבנות שלהן ושאני, ממש לא מסוגלת לעמוד בקצב שלהן. התנצלתי על כך בפניהן.

חופש

הבנתי שממש כיף להן

אמרתי שאני ממש מעריצה אותן על הכוח שלהן, לנסוע בכל שבת לטיולים, פעילויות ואירועים ושאני מורידה את הכובע בפניהן. אמרתי להן בכנות, שאני פשוט לא בנויה לדברים האלה. אנחנו מסתפקים בדברים פשוטים, כמו לשיר ביחד, לשחק דמקה, לקפוץ מדי פעם לים, לסרט, מפגשים משפחתיים בבתי קפה…לא כל יום, לא כל שבת, ככה, זורמים מידי פעם ואנחנו גם מאוד אוהבים לא לעשות כלום. כל אחד לעצמו.

בחג הזה לדוגמא, הצעיר צילם וערך סרטים והגדול נפגש עם חברים. הם החליטו על דעת עצמם,שהם משחקים משחקי קופסא. ככה. דנה ומיכל, חברותיי,הביטו בי במבט חודר, מקשיבות בקשב רב ואז דנה הישירה מבט ואמרה לי "את יודעת מה הכי קשה לי ? הכי קשה לי זה, שהבנות שלי עם כל האקסטרים וכל הסדנאות, חוגים, פעילות, ואני לא מדברת על כל הכספים שאנחנו מוציאים על ימין ועל שמאל והכוחות והאופרציה סביב הארגון…

מה שקשה לי זה, זה שאחרי יומיים מלאים שכאלה, הן חוזרות ואומרות לא פעם ולא פעמים…"אימא, משעמם לי!"

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *