תפריט האתר

אימא חדשה

יש לנו שכנה. יותר נכון זוג שכנים. נחמדים. מאוד. יחסי שכנות טובים, פה ושם נפגשים על תה צמחים ועוגה. לפעמים, אפילו מזמינים זה את זה, לימי הולדת. עד כאן, הכל רגיל. זה קורה בין הרבה שכנים. אלא מה… השכנים האלה, יותר נכון היא, השכנה, איך לומר… חששנית. אפשר לומר אפילו מעט… חרדתית. כלומר היא לא המציאה את זה, ראינו כבר מקרים כאלה, רק שהפעם, זה ממש דלת מול דלת ואני יכולה לראות את זה ממש מקרוב. כמה קרוב? צלצול בדלת וזה ממש אצלי בסלון.

"את חושבת שאהיה אימא טובה? איך אהיה אימא טובה, אם לא הייתי אימא אף פעם! איך יודעים להיות אימא טובה?" שטפה אותי במבול שאלות די זהות, ערב אחד, רגע לפני שהצירים רמזו לה שכדאי לנסוע לחדר לידה. התה והעוגה היו כבר מוכנים וגם התשובות שלי. הוספתי גם מוסיקה נעימה ובקול נעים לא פחות הרגעתי אותה, כשאני מסבירה לה שהטבע החכם דאג שהאימהות, תתרחש באופן אוטומטי וחסך לנו את הלימודים, התזה והשלמת התואר לקראתה. "כלומר" אמרתי לה, "אני לא דואגת בקשר אלייך וכדאי שגם את לא תדאגי את תהי אימא נהדרת. את נהדרת עכשיו, אין סיבה שלא תהי נהדרת עם תינוק"  על פי הקמט במצחה, נראה לי שלא שכנעתי אותה במיוחד. רק בספל התה השני, הקמט התרכך מעט, סימן לכך שאולי הרוגע שלי, חלחל גם אליה. "את בטוחה ?" שאלה "איך את בטוחה ?" הוסיפה שאלת המשך ואני, רק חייכתי. נכון, גם אחזתי בידה, כמו שאני תמיד עושה במקרים כאלה. מול חיוך מגובה במגע עדין, קשה שלא להשתכנע. או לפחות להוריד את רמת החששות.

green-leafs

כצפוי, הצירים התגברו ואני מלווה אותה לאוטו, עוזרת להם, לה ולבעלה, להעמיס את "מעט" הדברים שארזו לקראת הנסיעה ללידה. מזל שלאוטו שלהם יש תא מטען גדול, כי אחרת היו צריכים להזמין הובלה עבור הדברים שארזו. כאן הזמן לציין, שחסכתי מכם את כל אותן שיחות אל תוך הלילה וקנקני התה שרתחו והתרוקנו, במהלך חודשי ההיריון, בהם הייתי לשכנתי אוזן קשבת, דלפק מודיעין ורסקיו מהלך. רגע לפני שהאוטו יצא לדרך, עוד הספקתי להרגיע גם את בעלה, טיפוס די רגוע מטבעו, שבאופן מפתיע, גילה סימני "הצילו" קטנים, אף הוא. "הכל יהיה בסדר" הרגעתי את שניהם רגע לפני ששעטו אל עבר הלא נודע.

הלידה עברה כמובן בשלום

והכל כמובן היה בסדר. הלידה עברה בשלום, לתינוק ולהורים שלום והטבע החכם, שוב הוכיח את עצמו. כעבור מספר ימים, המשפחה החדשה והמאושרת, חזרה הביתה יחד גם הקמט על מצחה של שכנתי, שחזר למקומו הקבוע. גם שיחות ההרגעה וקנקן התה חזרו ובגדול. אפשר לומר שבחודשים הראשונים לאחר הלידה, שכנתי והתינוק כמובן, בילו אצלנו יותר מאשר אצלם. ביתי היה עבורה מין סניף של "טיפת חלב" רק ללא השלט. בחודשים האלה, הייתי גם אימא עם ניסיון, גם רופאה מתמחה גם פסיכולוגית ציבורית וגם משענת, מעקה ולחצן מצוקה. אבל כל זה, היה רק "הבקרוב"… וכאן אנחנו מתקדמים מספר חודשים, לקראת סיום חופשת הלידה.

"אני חייבת לחזור לעבודה" הודיעה לי שכנתי בעלת הקמט במצח, "אני חייבת בייבי סיטר !" "אז מה הבעיה ?"  שאלתי "תמצאי מישהי…"  מסתבר שהייתה בעיה. לא עם הבייבי סיטר. עם שכנתי. הרי היא לא שכנה רגילה.. היא שכנה עם קמט במצח. "מה זאת אומרת מה הבעיה ?"  היא שואלת אותי "אני לא יכולה שכל אחת תבוא לשמור לי על הילד !"   כמובן שמיהרתי להסכים איתה "את צודקת, אבל לא אמרתי כל אחת, אמרתי רק שלא בעיה למצוא…"  פה טעיתי. הייתה בעיה, כי הבייבי סיטרית שאמורה הייתה להתאים לעבודה אצל שכנתי, עדיין לא נולדה. כלומר נולדה, אבל ללא התכונות הנדרשות. וכך, יצאה שכנתי ,ואני בעקבותיה כמלווה ומייעצת, למסע חיפוש הבייביסיטרית האולטימטיבית, בלי לדלג כמובן על אודישנים ומבחני קבלה קפדניים במיוחד.

החיפוש אחר הבייביסיטרית המושלמת

הראשונה הייתה אדישה מדי, השנייה הייתה מתלהבת מדי, השלישית מוזרה, הרביעית קרירה וכך הלאה, כשגם העשירית באופן מפתיע, לא עמדה בציפיות. כמובן שבכל פעם שמישהי חדשה הגיעה ל"ערב ניסיון", הוזמנתי גם אני כצופה מן הצד, במסווה של "הו, הנה, בדיוק שכנתי קפצה לרגע…"  ובסיום הערב, הייתי משמיעה את דעתי והתרשמותי, שלא ממש הצליחו לעזור ולהכריע בקבלת ההחלטה. והחודשים חלפו, שכנתי האריכה את חופשת הלידה, אודישן רדף אודישן, ועדיין לא נמצאה זאת, ששכנתי יכולה להפקיד בידיה ילד, למספר שעות. ילד, שכמובן בינתיים, גדל לתפארת.

small-bird

עברו עוד מספר חודשים, שכנתי חייבת הייתה לחזור לעבודה, ואז, כשבייביסיטרית עדיין לא נראתה באופק, נמצא הפתרון והנוסחה המנצחת… בעלה, עצמאי שכנראה יכול היה להרשות לעצמו חופשה ללא תשלום, יחליף אותה בעמדת השמירה. וכך היה. היא יצאה לעבודה, והוא, האכיל, השקה, הלביש, טייל, השכיב לישון, העיר, שיחק ושעשע את בנו, שהמשיך להתפתח ללא רבב. ומי היה שם, מפקח בחצי משרה מן הצד ?  אני. ותאמינו לי  שעשיתי את עבודתי על הצד הטוב ביותר. אפילו שכנתי ציינה זאת בפני. גם בעלה, שנעזר בי לא מעט בשאלות קיומיות כמו למשל "זה בסדר שהוא משפשף את העיניים כשהוא עייף ???"

עם הזמן, רמת החרדה בבית השכנים הלכה ופחתה וכך גם הקמט על מצחה של שכנתי. דברים שבהתחלה נראו לה קשים, או בלתי אפשריים הפכו לקלים ומובנים מאליהם והילד, גדל בריא ומאושר, כי זה מה שילדים עושים… גדלים. מדי פעם יכולתי לראות מבעד לחלון,

בייביסיטרית מגיעה והולכת, ומבינה שזה שלא הוזמנתי כמשקיפה, זה סימן ששכנתי יישרה קו עם הטבע והפנימה שאין שמרטפית מושלמת כמו שאין אימא מושלמת, כמו שאין מצח מושלם. תמיד יהיה בו איזה קמט קטן. כי כשהורים, ככה זה.

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *