תפריט האתר

איך חוזרים אחרי חופשת לידה לעבודה ?

מנגנון ההדחקה, מצוי אצל כל אחת ואחד מאתנו וככל שמועד הלידה שלך מתקרב, ויש לך כל כך הרבה עניינים לטפל, לארגן ולהתמודד. אי שם רחוק רחוק, נמצא הידע הזה, שאת מתישהו גם תצטרכי לחזור לעבודה, אבל זה כל כך רחוק ממך, שאת ממש לא מקדישה לזה מחשבה. את כבר חושבת שזה יסתדר מעצמו איכשהו. אולי איזה קסם יעלים את העניין… או שאולי את בטוחה ששגרה, זה משהו כל כך מוטבע בחייך, שלחזור לעבודה אחרי לידה, זה עניין של מה בכך. אז זהו, שלא !!!

img_20140809_234720

היום, אני יכולה להגיד בקול ובפה מלא… חופשת הלידה, קצרה מידי. היא עוברת מהר מידי ולא היה לי פשוט בכלל, לחזור לשגרה  ולעבודה. רק ילדתי ואני עדיין בקושי מצליחה להבין את הסימנים ולקרוא את הבעת הפנים של התינוק שלי, מתחילה ליהנות מכל מה שקיבלתי וסוף סוף, מקבלת מיומנות של אימא והקשר נוצר ומתרחב והינה, מתחיל להיות לנו זמן איכות. מתחילה לבצבץ לה השגרה, שכל אימא מייחלת לה ואז, בלי לשים לב לימים, תאריכים, זמנים, פתאום את מקבלת טלפון מחברה לעבודה. היא רק מצלצלת כד לבדוק מה שלומך ?  כי המון זמן לא דיברתם וגם, כי  היא קיבלה את כל המטלות שלי בזמן חופשת הלידה שלי וקצת אולי כבר קשה לה ומעיק… ותוך כדי ה"מה נשמע" שלה, פתאום היא אומרת, אחרי הוצאת אוויר ממושכת,  שלא יכולתי להתעלם ממנה  "אז יופי, עוד מעט את חוזרת לנו ?"  "לנו ?"  "חוזרת". מתי ?  מי אלה, שאני אמורה לחזור להם ? ולמה הם כל כך מצפים לי ?  אני באמת כל כך חשובה להם ?  אבל רגע, אני אימא עכשיו, איך אני אמורה לחזור עכשיו לעבודה ?  איך אני יכולה גם לעבוד וגם להיות אימא ?  אני בקושי שוחה במגרש האימהות, אז לחזור עכשיו לעבודה ?  כל השאלות האלה ועוד רבות אחרות, עולות לי תוך כדי שיחת טלפון, כשברקע היא ממשיכה לדבר בשטף ומתחילה להעביר לי מידע על תיקי לקוחות… ואני ? התאים האלה במוח, רדומים אצלי כבר שלושה חודשים. אני מרגישה שהיא מדברת סינית ואני לא מצליחה להשתלט, לא על הרגשות שעולים וצפים ולא על השיחה.

כל מה שאני מצליחה לשמוע זה, את דפיקות הלב החזקות שלי, שהולמות ודופקות חזק חזק ברקות,  כמו תופי טם טם. מתפללת שהשיחה הזאת תיגמר כבר… כשהסתיימה השיחה, אחרי עשר דקות שלמות, מצאתי את עצמי, כמעט על סף עילפון, הולכת לכיוון המקרר, לוגמת כוס מים קרים ומנסה למצוא מחדש את השקט, שהופר בשיחת טלפון מטרידה. יושבת ובוהה בחלון הגדול בסלון, מסתכלת על עצי הפרי, על הגינה, רואה ששם, בחוץ, הכל כרגיל והשקט לא הופר משיחת הטלפון שלי. שם, גם כשיש גשם, רוח ושמש, העצים והפרחים, צומחים. יש מחזוריות, יש זרימה, חוקיות… וכך, מחזירה לעצמי את האיזון מחדש, תוך כדי בהייה בעלים.

aviary_1407580163346

אני מתחילה לעכל את שיחת הטלפון ומבינה, שחלק מהאימהות, זה בעצם גם לחזור לשגרה. תוך כדי מחשבות, נופל לי האסימון. אני מבינה, שלא נשאר לי הרבה זמן ושואלת את עצמי בכנות, האם יש לי מסוגלות לתמרן בין האימהות, העבודה, הבית, הבעל, החברים, המשפחה ? האם אוכל לשמור על שפיות בתוך הלחץ האינטנסיבי הזה, שפתאום נכנס לחיי ?  מה בעצם, ממש מפחיד אותי, אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי. התשובה, מאוד ברורה לי. שאני לא אצליח בתפקיד האם. שאכשל, שאנטוש את התינוק היקר לי ושאני אפגע בכולם, בגלל חוסר היכולת שלי להשתלט על הכל. והבחירות ?  האם הבחירות שלי נכונות ?  איך אדע מה לבחור, איך אדע מה להחליט ?  אני עכשיו אימא, אני אמורה לדעת הכל !

אך האם אני באמת יודעת ?  בערב, כשבן זוגי מגיע מהעבודה, הוא כבר חש שמשהו מטריד אותי. אין ספק שהוא קורא אותי ומציע, שאחרי המקלחת וטקס ההרדמות של הפצפון שלנו, פשוט נשב בגינה ונדבר… המחשבה על ישיבה בגינה, מרגיעה אותי. אנחנו נפגשים לשיחת שיתוף בגינה. אני משתפת את בן הזוג שלי, בכל מה שעבר עלי הבוקר. אני מרגישה, שתוך כדי שיחה, כבר גיבשתי בלי שארגיש, תוכנית עבודה. יותר נכון, טיוטת עבודה. אני מגחכת לי בלב, כי הבנתי שיש לי בתוכי כנראה, מנגנון כזה, שתמיד נוחת על הרגליים, ממש כמו חתול ואני, כמו שכולם קראו לי בעבר, "המפיקה של החיים". גם כאן זה כנראה עובד ואני מתחילה לירות אינפורמציה לחלל האוויר… "אנחנו חייבים למצוא מסגרת, שתתאים לנו ולבן שלנו. מסגרת, או מטפלת. אנחנו צריכים להחליט מה יותר טוב"…

aviary_1407601107477

"קניתי משאבה מעולה, אני כבר אתחיל עם השאיבות של החלב כדי שלא יחסר לו מזון. יש לי מדבקות, אני אכתוב תאריכים, אני אשאב בנוסף להנקה, מתי שרק אוכל" תוך כדי המשפטים הרציונליים האלה, אני מרגישה שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי. חומת יריחו נסדקת ושני הברזים פורצים. אני בוכה בכי גדול, תוך כדי גמגום "ואם לא יהיה לו מספיק אוכל ? אני נוטשת אותו והוא יהיה רעב. מי יידע להרדים אותו כמוני ?  ולשיר לו כמוני ולנשק ולחבק ?  למטפלת בגן, יש עוד המון ילדים !" הבכי מתעצם ואני מרגישה כמו בקרוסלה רגשית, שמטלטלת אותי ולא מרפה. אחרי דקות ארוכות של ניקוי רגשי, בתוך חיבוק ענק של שנינו, שלא רוצה להרפות, אחרת נרגיש שהכל מתפרק, בן זוגי אומר "לאט לאט… אנחנו בתקופת  ההסתגלות. אנחנו יחד. נשרוד, לא,?" כך הוא אומר, כשהוא מישיר אלי עיניים ואנחנו מסתכלים האחד על השני ופורצים בצחוק גדול!  "איך יכולנו לחשוב להשאיר את הבן שלנו במדבר, לבד ?  אני אומר לך, הורים חסרי אחריות"  "בלי בית ?  בלי חלב ? בלי חיבוק ?" "אפילו לא בחרנו באיזה מדבר נשאיר אותו… את חושבת שזה אחראי מצדנו ?"  שנינו מתגלגלים מצחוק כמו שני ילדים קטנים. ההומור, זאת דרך שמצאנו לנו כדי לשרוד בימים קשים ואנחנו משתמשים בו לעיתים, כשאנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לשחרר רבע שעה של ציניות, הומור וצחוקים, על כל הנושא ותוך כדי, גם חיקויים, כשאני מחקה את עצמי בצורה מוחצנת, משוחחת עם החברה שלי בבוקר, מגדילה ומעצימה את כל מה שנאמר בשיחה ושנינו מתגלגלים מצחוק. כשאנחנו כבר מתעשתים, אנחנו מכינים לנו יחד, על כוס תה חם, רשימה משותפת של תאום צפיות. מה חשוב לנו ומה פחות. מה שמיד ברור לשנינו הוא, שאני מאריכה בינתיים את חופשת הלידה שלי, לעוד שלושה חודשים. כמובן שהבאנו בחשבון את המצב הכלכלי שלנו.

שנינו הבנו מיד, כי שלושה חודשים זה מעט מידי עבורנו ואחרי שלושה חודשים, נחליט מה יהיה הלאה.  אחת האופציות היא, לעבוד אחרי חופשת הלידה, במשרה חלקית וזה משהו שאני אצטרך לדבר עליו עם הבוס שלי, אבל בגלל שלקחתי לי עוד שלושה חודשים, אני משאירה לי את זה עדיין כאופציה. בכל אופן, אני מרגישה שהלחץ שלי יורד והנשימה מסתדרת  לה. זה ייתן לי זמן להחליט, לאיזו מסגרת אני רוצה להכניס את בנינו. אוכל להסתובב ולסקור גנים, פעוטונים וגם מטפלות. הלחץ של שאיבת החלב ירד. אוכל בהמשך, להתחיל בטעימות ובמעבר  למוצקים. כך שבכל מסגרת שלא תהיה, יהיו עוד אופציות של הזנה… ודבר לא פחות חשוב זה, שאני אוכל לחזור למידות שלי ולהרגיש את הגוף שלי מחדש, חוזר לאט לאט לגוף שהיה לי לפני הלידה.  אסתפר ואחזיר את הנשיות שלי… שלושת החודשים שנתתי לעצמי, יתנו לי את האפשרות להחליט, האם מתאים לי לחזור למקום העבודה הקודם שלי ?  אולי להחליט לפתוח בקריירה אחרת ?  אני ממש מרגישה, שזה שנתתי לעצמי עוד שלושה חודשים, זה מאפשר לי זמן החלטה, זמן בחירה .

aviary_1407579688450

אני יודעת ומודעת, שההחלטה הזאת מתאימה עבורי ולא עבור כל אחת. כששיתפתי את חברתי הטובה, ברצון שלי להאריך את חופשת הלידה שלי, היא ממש לא הבינה על מה אני מדברת. היא כבר רשמה את הבן שלה למשפחתון, שמבחינתה הוא הכי טוב בעולם וארגנה בייביסיטר, שתוציא אותו מהמשפחתון פעמיים בשבוע ותישאר איתו, אם היא מתעכבת בעבודה, וגם אימא שלה, תוציא אותו פעמיים בשבוע וכך גם חמתה. השבוע מסודר, ממש כפי שחלמה. היא גם הצטרפה לפורום של אימהות שחוזרות לעבודה והיא ממש מרגישה, שיש לה תמיכה. היא מקבלת טיפים ורעיונות והיא פשוט מאושרת.  לדעתה, אין טוב מזה והיא כל כך שלמה עם ההחלטה שלה. שמחתי מאוד עבורה ולא חשתי במהלך השיחה איתה, שהבחירות שלי שגוייות, מה שברור לי, שאין דרך אחת לחזור לעבודה ומה שמתאים לי כאימא, לא בהכרח יתאים לחברתי. ושזה כנראה ממש בסדר !

למגזין להיות הורים, לחצו כאן

שתפו: Share on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Share on LinkedInEmail this to someone
איריס זינגר

אוטודידקטית, חוקרת מוסיקה, צלילים וקולות, מלחינה, יוצרת ושרה, מנחה סדנאות מוסיקאליות להורים ותינוקות בכל הארץ יותר מ10 שנים , כתבה והלחינה דיסק מקורי עבור תינוקות "גומות של צחוק"...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *